לקריאת הנייר המלא
תקציר מנהלים
נייר העמדה שלפניכם עוסק באחת מבעיותיה של מערכת החינוך הממלכתית, שאינה אלא תוצר ההתפתחויות בתחומים הרעיוניים-אידיאולוגיים בחלק מן מהחברה היהודית-ישראלית בעשרים השנים האחרונות. מדובר בתופעה המכונה לרוב "פוסט-ציונות", תופעה שכבשה מקום של כבוד בייחוד בקרב חוגים שאינם רבים מבחינה כמותית אך הנם קולניים מאוד ביחס למספרם- באקדמיה ובתקשורת הישראלית. משם הלכה תופעה זו והתפשטה בדרכים שונות אל מערכת החינוך הממלכתית. בעוד שדיון שמכיל מרכיבים או היבטים פוסט-ציוניים במסגרת האקדמית גרידא איננו מזיק ואף יכול לתרום להבנתם של תופעות ותהליכים, הרי שחדירת מרכיבים אלה אל תוך מערכת החינוך, שייעודה, כלשון החוק לחינוך ממלכתי, הוא "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" וכן "להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל במדינה יהודית ודמוקרטית"- לא רק שאינה משרתת את המטרות שלעיל, אלא אף עלולה לשמש קרקע דשנה להתפתחויות שתוצרן בוגר של מערכת החינוך המנוכר למטרות אלה.
אי לכך סבורני כי יש לצאת נגד מגמת חדירת המגמה הפוסט-ציונית אל תוך מערכת החינוך הממלכתית מחד גיסא, ומאידך גיסא לחזק את המגמה הציונית בתוך מערכת החינוך.
לאחרונה נכתבו נייר עמדה ומאמר מקיפים שנוגעים בנושא של חדירת התכנים הפוסט-ציוניים אל מערכת החינוך: נייר העמדה של ד"ר יצחק גייגר העוסק בלימודי האזרחות ובצידו גם מסקנות אופרטיביות ומאמר מאת פרופ' יואב גלבר שלהבנתי כולל ניתוח נכון להבנתי של מה שניתן להגדיר כבעיה שעמה יש להתמודד (ואף מוצע כיוון התמודדות), אולם אין בצידו הצעות אופרטיביות-יישומיות. מן הראוי לקרוא את שניהם ובייחוד את מאמרו של גלבר שמציע ניתוח מקיף ורחב יותר להבנת הנושא, מעבר להסבר המוצע בנייר עמדה זה.
בנייר העמדה אני מצביע על כך שהטיפול באתגרים הקיימים במערכת החינוך מחייב גישות ופתרונות משולבים ומערכתיים ומכאן שהצעתי הקונקרטית אינה אלא רכיב אחד מתוך שלל רכיבים. הצעתי הקונקרטית היא ליצור יחידת לימוד חובה לבגרות בתחום שייקרא "מחשבת הציונות".
בהתאם להצעתי יתקיים עיקר הלימוד במהלך כיתות י"א-י"ב כאשר ההערכה תתבסס על תמהיל של בחינה, עבודת חקר ותלקיט של מרכיבים שונים של העבודה השוטפת בכיתה ובבית התלמיד. ההצעה באה לתת מענה בעיקר להיבט השכלי-אינטלקטואלי בחינוך לציונות אך ברור כי תשפיע ישירות גם על התחום החוויתי-רגשי ועל התפיסה הערכית בתחום. אני סבור כי לתכנית המוצעת מספר יתרונות בולטים וביניהם: יצירת עומק תרבותי אצל הלומדים, פיתוח יכולת התמודדות עם טקסטים, יצירת מקום להבעת עמדה שיסייע לפיתוח תרבות הדיון ולשכלול הבעת עמדה אחראית מצד התלמידים, פיתוח הביקורתיות אצל התלמידים, פיתוח הלמדנות כערך, חשיפה ליצירה (טקסטים) רלוונטית היכולה לתת מענה לספקות, מצוקות והתלבטויות של התלמידים ועשויה לתרום לגיבוש הזהות והשקפת העולם שלהם תוך חיזוק ההיבט היהודי והציוני בזהותם ובהשקפת עולמם. בנוסף צפויה ההצעה לתרום ליצירת תשתית הגותית מעמיקה להשקפת התלמידים ולשינוי תהליכי במערכת החינוך, כזה שלא יחייב רפורמה מהפכנית (ויקרה מבחינה תקציבית) בסדרי ההוראה ובדרכי פעולתה של מערכת החינוך.
לקריאת הנייר המלא
