במשך תקופה ארוכה נשמטת האחיזה היהודית בקרקע הלאומית, והיא נתפסת בהדרגה ע"י ערביי הארץ. הערבים אזרחי מדינת ישראל זכאים לקבל קרקע הדרושה להם, על-פי אמות מידה שוויוניות. קרקע זו תיגרע מן האדמות המוחזקות על ידי מדינת ישראל לטובת העם היהודי ותימסר לבעלות פרטית של הערבים הזכאים לה, אך תימנע השתלטות פרועה על שטחים פתוחים בהיקף נרחב.

שינוי חוקי זה צריך להיות כלול בחוקה חדשה או בשינוי חוק הקרקעות. מצב משפטי מסוג זה שבו קרקע שייכת למי ששייכותו הלאומית אינה חופפת את אזרחותו, מבטא את המצב המיוחד של העם היהודי שאין לו אח ורע בעולם. בד בבד, אי הכרה בחריגות זו, משמעה שלילת התוקף שהיה לציונות לייסד מדינה יהודית כבית לאומי לעם היהודי, ושלילת היתכנות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

למרות כל האמור עד כאן, המציאות מלמדת כי הקרקעות לא יישארו קניינם של היהודים, אלא אם הם ישכילו לשבת עליהן בפועל דרך קבע. שום מעמד משפטי או מדיני לא יוכל לשלול בעלות וזיקת-קניין על הקרקע ממי שיושב עליה בפועל במשך זמן ממושך. אי אפשר למנוע בעלות של ערבים על אדמות רק באמצעות פיקוח או באמצעות מניעתם מלתפוס את האדמות בדרכים לא חוקיות, ואדמות לא תעמודנה ריקות וללא דורש.

הדרך היחידה לשמר את הבעלות היהודית על אדמות לאורך זמן היא בכך שיהודים ישבו עליהן ויחיו מהן. לא כל היהודים צריכים לשבת בכפרים, לעבד אדמה ולעסוק בחקלאות, אבל כל אדמות העם היהודי הנשמרות בנאמנות בידי מדינת ישראל ושאינן מוקצות לייעודים ציבוריים, צריכות להיות מעובדות על-ידי יהודים כדי להבטיח שהבעלות עליהן תהיה יהודית.

על ממשלת ישראל מוטל לחזק את הריבונות המדינית היהודית, באמצעות יצירת תנאים לקיום התיישבות יהודית על קרקעות הלאום היהודי ובאמצעות עידוד היהודים לקחת חלק בשליחות לאומית זו. מוטל על הממשלות והכנסת להכיר בכך שהשיקולים למדיניות של התיישבות חקלאית אינם כלכליים בעיקרם. על הכנסת ומערכת המשפט להעניק למאמץ לאומי זה את הגיבוי הנדרש.

חומרים נוספים:

על הרפורמה במנהל ונייר העמדה של דובי הלמן, שיח במסגרת התוכנית "מחשבות בע"מ", גלי צה"ל, 10.07.09