סולידריות, לאומיות והומניזם: על שאלת ההגירה

על ידי מאי 10, 2016 ינואר 10th, 2019 הגירה

פרופ' אבי דיסקין

שאלת ההגירה קשורה בדילמה חברתית בסיסית אותה אנו מכנים בהקשר הנוכחי כדילמת "גבולות הסולידריות". סולידריות מדינתית אינה רק פתרון מעשי וראוי אלא גם רעיון ששמירתו עולה בקנה אחד עם זכויות וחירויות יסוד ליברליות דוגמת "זכות ההגדרה העצמית" ו"חופש ההתאגדות".

גבולות הסולידריות המקובלים והקובעים ביותר בעולם בן זמננו הם גבולות המדינות הריבוניות בכלל וגבולות מדינת הלאום בפרט. אופיין של מדינות כרוך כידוע בשאלות טריטוריאליות ובריבונות המדינה החלה על הטריטוריה שבשליטתה. ריבונות זו היא הקובעת בענייני הגירות מן המדינות ואליהן. ההסדר הבינלאומי ובוודאי שעקרונות המוסר הבסיסיים מחייבים מדינות לסייע לפליטים – בפרט כאלו שנסו על נפשם – אך מותירים, בעיקרו של דבר, את הסדרי ההגירה למדינה הריבונית. מדינות אינן חייבות להעניק אזרחות לפליטים או אפילו לקלוט אותם, אלא להימנע מהסגרתם למקומות שבהם צפויה להם סכנה. כל המדינות מפעילות מבחנים סלקטיביים להגירה. במדינות רבות מבחנים מרכזיים קשורים לזהות הלאומית של המדינה ושל המבקשים להגר אליה.

הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי בולטת הגותו הליברלית של וודרו ווילסון בעניין הזכות להגדרה העצמית. זכות זו באה לידי ביטוי במדיניות ההגירה של מדינות רבות. רעיון ההגדרה העצמית מומש עם הקמת חבר הלאומים שהכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת בית לאומי יהודי. אין ספק כי הכרה זו באה בשל מאמצי התנועה הציונית.

במוקד הרעיון הציוני עומד רעיון הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הרעיון הציוני מעמיד במרכזו את עניין הגירת היהודים לארץ ישראל. גורמים אנטי ציוניים שוללים את הן את זכותם של יהודים להגר לארץ ישראל והן את זכות קיומה של מדינה יהודית. ציונים ואנטי ציונים כורכים את שאלת ההגירה ושאלת זכות קיומה של מדינת ישראל זו בזו.

לאחר הקמת המדינה בא הרעיון הציוני לידי ביטוי בחוק השבות ובחוק האזרחות. ערעור על החוקים הללו כמוהו כערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. חוקים מסוגו של חוק השבות קיימים במדינות דמוקרטיות-ליברליות רבות, והניסיון לערער עליהם דווקא בהקשר הישראלי אינו עולה בקנה אחד עם המקובל במישור הנורמטיבי והמעשי.

תוצאות מלחמת העצמאות, חוקי ההגירה של מדינת ישראל וכמיהתם של יהודים לעלות לארץ הגשימו את הרעיון הציוני בשני מובנים. ראשית, במדינת ישראל רוב ברור ויציב לאזרחי המדינה היהודים. שנית, שיעור היהודים המתגורר בישראל מתוך כלל יהדות העולם הולך וגדל.

בדיקה השוואתית מעלה כי העניין הלאומי משפיע על הגירה במדינות מסוימות. כך למשל ההגירה בין המדינות הערביות, בשל קרבת השפה ותחושת הלאומיות הפאן-ערבית. עם זאת, המשתנה הבולט ביותר הקשור להגירה הבינלאומית הוא המשתנה הכלכלי. תיאוריות מודרניות מדגישות בצד המשתנה הכלכלי את חשיבות ההשפלה והמרחקים החברתיים כגורמי הגירה.

המשולש של מדינת לאום, משטר דמוקרטי, ומדיניות הגירה ליווה את הציונות מראשית דרכה. יהודים נרדפו על יהדותם בכל הגלויות. הציונות שאפה לפתור את בעיות היהודים בכל אתר ואתר על ידי הקמת מדינת לאום אליה יהגרו יהודים מכל התפוצות. מאז החל המפעל הציוני, דגלה ההנהגה הציונית ודגל רוב ציוני בהקמת מדינה לאום דמוקרטית שתמשיך במפעל ההגירה. ההנחה הנחרצת בהנהגה הציונית הייתה שהמדינה שתקום תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר: מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה. הניסיון לצור ניגוד בין שני המרכיבים הללו בין בהקשר שאלת ההגירה ובין בהקשרים אחרים אינו נכון ואינו מוסרי. הוא מתכחש להגות הציונית, מעוות את ההוויה הבינלאומית של העידן המודרני וסותר את ההוויה הפוליטית, המעשית והמשפטית של מדינת ישראל. הטענה של זכות אוניברסאלית להגירה וחובה אוניברסאלית לקליטת מהגרים מופרכת מוסרית, משפטית ומעשית הן בישראל והן בכל מדינה אחרת.

לנייר העמדה המלא

Leave a Reply

שינוי גודל גופנים
ניגודיות