מאי 4, 2016

אריה אולמן ואריאל פינקלשטיין

סיוע וייעוץ: דניאל וידלנסקי ורועי ילינק

הפרק הראשון של נייר עמדה זה מציג רקע משפטי, תמונת מצב והשלכות של הסוגיה שזכתה לכינוי "מירוץ הסמכויות". המצב המשפטי הקיים בישראל בנוגע להליכי גירושין קובע כי בתי הדין הרבניים הנם ערכאת השיפוט היחידה שיש לה הסמכות לעסוק בענייני הגירושין ונתינת הגט. בנוגע לסוגיות הנלוות לגירושין (חלוקת רכוש, משמורת הילדים ומזונות) ניתן מעמד שווה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה, כך שהמבחן החשוב ביותר לקביעה היכן יידון סכסוך שהוגשו בעניינו תביעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה הוא המבחן הכרונולוגי: הערכאה אשר אליה הוגשה התביעה בראשונה, היא תהיה הערכאה שתָדון בעניין.

בפרק השני של נייר העמדה מוצגות הצעות שונות שהועלו על מנת לפתור סוגיה סבוכה זו, מתוך בחינה של היתרונות והחסרונות של כל אחת מההצעות.

הפרק העיקרי של נייר העמדה הוא הפרק השלישי, שבו מוצגת הצעה חדשה לפתרון מירוץ הסמכויות, המבוססת על העיון שנעשה בשני הפרקים הראשונים. עיקר ההצעה נעוץ בכך שבעת שלב הרישום לנישואין יקבעו בני הזוג ביחד את הערכאה המועדפת עליהם במקרה של הליך גירושין עתידי. בהתאם לכך, במצב של גירושין, הנושאים הנלווים להליך הגירושין יידונו בערכאה מוסכמת זו, אלא אם כן שני בני הזוג יעדיפו את הערכאה המקבילה. כך תימנע מציאות של "מירוץ" בין בני הזוג שעלול להביא לידי סכסוכים וסיבוכים מיותרים

בנוסף, ההצעה קובעת, על פי מסקנות ועדת שנהב, כי כל דיון בנושאי משפחה ייפתח אך ורק ב"בקשה ליישוב סכסוך", ובעקבות הבקשה יוזמנו הצדדים לפגישה שבעקבותיה יצטרכו להודיע האם הם מסכימים להמשך תהליך יישוב סכסוך, או שהם מעוניינים בהתדיינות משפטית.

כמו כן, שני סעיפים בהצעה מתייחסים לשינוי מסוים בהליכי הדיון בבתי הדין הרבניים:

ראשית, בהתאם למסקנות ועדת דיכובסקי ובהתאם לאמנת גביזון-מדן, מוצע כי כאשר תהיה הסכמה בין בני הזוג בשלב הגירושין לכך שבית הדין הרבני יערוך את הדיון על פי דין תורה – תהיה לבית הדין הרבני הסמכות לעשות זאת. על פי ההצעה, בני זוג שבשלב הרישום לנישואין הסכימו על בית הדין הרבני כערכאה שאליה הם מעוניינים לפנות במצב של גירושין, יעמדו בשלב הגירושין בפני בחירה נוספת המתייחסת לאופי הדיון: בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה, אך מחויב גם בדינים האזרחיים ובתקדימים המשפטיים שקבעו בתי המשפט האזרחיים (המצב הנהוג כיום); או לחלופין בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה בלבד (כבוררות).

להצעה זו חמישה יתרונות מרכזיים:

1. היתרון המרכזי: סוף למצב העגום של מירוץ הסמכויות. על פי ההצעה יוכלו להתנהל הליכי גירושין בצורה ראויה ולא מתוך איבה וחשאיות בין בני הזוג. התפיסה היא שבשלב הגירושין בני הזוג מתקשים להגיע להסכמות, כיוון שכל אחד מעדיף לבחור את הערכאה השיפוטית על פי כדאיות רגעית. כאשר ההכרעה תעבור לשלב הנישואין, בני הזוג יגיעו להסכמה על פי אורח חייהם האמתי. כמו כן, תיפסק ההתדיינות הארוכה בבתי המשפט על טיב המערכת הרשאית לדון בכל מקרה, וכך ייחסך כסף רב למערכת בתי המשפט והליך הגירושין יהיה זריז ונוח יותר.

2. תחרות וייעול: ההצעה תיצור מצב של תחרות בין שתי הערכאות, ובכך תביא לייעול של המערכות. אם בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני יגרום לסחבת או ידון באופן שאינו ענייני – הדבר יפגע במוניטין שלו ויגרום לזוגות הנישאים לבחור את הערכאה המקבילה.

3. ביטול הכפייה הדתית: לפי ההצעה, תבוטל התופעה הרווחת שאדם שאינו רואה עצמו כפוף לדין הדתי מוכרח להגיע לבית הדין הרבני בעל כורחו, רק מפני שהצד השני "סחב" אותו לשם כי חשב שהדבר ייטיב עִמו. למעשה, גם להפך, אדם הרואה עצמו כפוף לדין הדתי לא יחויב להתדיין בערכאה חילונית.

4. צמצום הכפייה על בתי הדין הרבניים: ההצעה תייתר באופן חלקי את הלכת בבלי (1992) שחייבה את בתי הדין הרבניים לדון לפי עיקרון השוויון ולפי הדינים האזרחיים גם כאשר הדבר מנוגד לדיני ההלכה. לציבור הדתי החפץ בכך תינתן האפשרות לדון על פי דין תורה, אך מבלי שהדבר ייכפה על איש.

5. עדיפות מבחינה הלכתית: אחת הסיבות להעצמת מירוץ הסמכויות היא תפיסת בתי הדין הרבניים את הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה כאיסור הלכתי של דיון ב"ערכאות" (בתי משפט חילוניים-אזרחיים). לפי חלק מהדעות בהלכה, הקדמת ההחלטה על ערכאת השיפוט של הגירושין לשלב הנישואין פותרת את הבעיה הזו, כיוון שלפי דעות אלו אין איסור הלכתי להתנות מלכתחילה כי הדיון יתבצע בבתי משפט אזרחיים.

הצעה זו פותרת את סוגיית מירוץ הסמכויות עבור זוגות העתידים להינשא, אך לא עבור זוגות שכבר נישאו, אך מכיוון שנתוני הלמ"ס מלמדים כי כ-50% מקרב הזוגות שמתגרשים עושים זאת בעשור הראשון למשך נישואיהם, הרי שתוך שנים ספורות ההצעה תהווה פיתרון עבור רוב הזוגות המתגרשים.

עם זאת, מוצעת גם הצעת פיתרון לשלב הביניים עבור זוגות שכבר נישאו. בשל החשיבות של הישימות הפוליטית, גם הצעה זו הינה הצעת פשרה שאינה מכופפת לגמרי את אחד מהצדדים. על פי ההצעה, בתי הדין הרבניים יקבלו את הסמכות לדון בסכסוכים ממוניים (ללא קשר להליכי גירושין) כפי שלבתי דין פרטיים יש סמכות לעשות זאת על פי חוק הבוררות. כך גם היה נהוג עד לשנת 2006, שבה קבע בג"צ כי כל עוד הסמכות של בתי הדין הרבניים הרשמיים לעשות זאת אינה מוסדרת בחוק, אסור להם לפסוק בסכסוכים ממוניים כבוררים. מאידך, לגבי מירוץ הסמכויות מוצע כי במקרה שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני תינתן לצד שכנגד האפשרות להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תוך שלושים יום בכלל הסוגיות הכרוכות בגירושין או לכל הפחות באחת מהסוגיות הללו שתיבחר לפי ראות עיניו.

לנייר  העמדה המלא

משבר הגיור בישראל

כתוצאה מפתיחת שערי העלייה בשני העשורים האחרונים, חיים כיום במדינת ישראל כ-318,000 אזרחים המוגדרים כחסרי דת וכנוצרים המזוהים עם הרוב היהודי, ומספרם עתיד להגיע תוך 15 שנים אל כ-400,000 איש. תופעה זו יוצרת בעיות ואתגרים למדינת ישראל הן מבחינת מעמדם האישי של אלו והם מבחינה לאומית.

על אף שמדינת ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במערך הגיור הממלכתי בשל המלצות ועדת חלפון שעסקה בנושא בשנת 2008, ועל אף הריבוי הטבעי של קבוצת המועמדים לגיור, בפועל בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות המתגיירים, כאשר גם קודם לכן המספרים היו נמוכים מהציפיות.

סקרים מעלים שרוב העולים הפוטנציאליים לגיור כלל לא שוקלים את האופציה הזאת, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חוסר מוטיבציה בסיסית להתגייר, והשנייה, המדיניות וההתנהלות של בתי הדין לגיור. כמו כן, כשליש מהעולים שמתחילים את הליך הגיור לא משלימים אותו.

דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על שורה של בעיות בבתי הדין: ברמה האדמיניסטרטיבית, הדו"ח מצביע על כשלים רבים, כדוגמת: מחסור במוהלים ובמקוואות, עיכוב בהנפקת תעודות גיור, גביית תשלום ממתגיירים שלא כחוק, חוסר באיוש ממונה על מערך הגיור ואיחורים של דיינים לדיונים. בעיות משמעותיות יותר נרשמו ברמה האסטרטגית: מבקר המדינה טען שאגף הגיור פעל ללא תכנית עבודה שיטתית וללא פיקוח מסודר. בעיה משמעותית נוספת שהעלה הדו"ח היא, שרבים מתקציבי האגף מימנו תכנית העוסקות בזהות יהודית שפחות ממחצית המשתתפים בה עוברים לבסוף תהליך של גיור. כמו כן, המבקר הצביע על אי-מימוש החלטות ממשלה בדבר הקמת ועדת שרים לענייני גיור ובדבר גיבוש תכנית של למידה מרחוק עבור המתגיירים.

מעבר לבעיות הטכניות והאסטרטגיות בבתי הדין, חסם מרכזי בפני המתגיירים הוא הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות מלאה המקובלת על מרבית הדיינים. עם זאת, רבנים העוסקים בגיור, כדוגמת ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם והרב יוסף אביאור, הציגו גישות מקִלות יותר, הטוענות שאם יש סיכוי סביר שהמתגייר ישמור מצוות יש לקבל אותו (הרב אמסלם), ושאין לדרוש מן המתגיירים שמירה מדוקדקת של תרי"ג מצוות אלא ניתן להסתפק בשמירת שבת, כשרות, בתי ספר דתיים לילדים וציון של חגי ישראל (הרב אביאור). הרב יואל בן-נון אף טען שיש לבצע גיור המוני טקסי רחב על בסיס תהליך של לימוד יהדות בסיסי.

בכנסת הקודמת הועלו שתי הצעות חקיקה משמעותיות בנושא הגיור, שלא הבשילו לידי חוק. האחת, שכונתה "חוק הגיור", הוגשה על ידי ח"כ דוד רותם במטרה לאפשר עריכת גיורים גם על ידי רבני ערים ומועצות מקומיות, וזכתה להתנגדות הן של המפלגות החרדיות שחששו מכך שהיצע הרבנים המגיירים יגדל ויביא למדיניות גיור מקִלה, הן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, שטענו שהחוק נותן לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה מונופול מוחלט בענייני גיור.

הצעת חקיקה נוספת של ח"כ רותם יחד עם ח"כ רוברט איליטוב ביקשה לעגן את תוקפם של גיורי צה"ל בשל העובדה שדיינים בבתי דין הטילו בהם פקפוק. בעקבות האישור שנתן הרב עובדיה יוסף לגיורים הללו, הצעת החוק ירדה לבסוף מסדר היום, על אף שח"כ רותם המשיך לנסות ולקדם את הצעת החוק, ללא הצלחה, בטענה שבעתיד הרבנות הראשית עלולה לשנות את החלטתה.

סוגיות נוספות חשובות בתחום הגיור העומדות על סדר היום, שחלקן אף עומדות כעת בעתירות לבג"ץ, הן מעמדם של הגיורים בבתי דין הפרטיים, מעמדו של הגיור האורתודוקסי הנערך בחו"ל ותפקודה של ועדת החריגים לגיור הדנה בבקשות של נתינים זרים להתגייר בארץ.

אמנת גביזון-מדן מציגה מבט שונה על סוגיית הגיור. על פי האמנה, יש ליצור קטגוריה חדשה של "מצטרף לעם היהודי", כאשר גיור על פי ההלכה מהווה רק אחת מהאפשרויות להיכנס תחת הגדרתה של קטגוריה זו. גביזון ומדן טוענים שבכך הם עוקפים את המוקש ההלכתי ולא עוסקים בוויכוח הפנים-דתי בשאלת הגיור, ומנגד מאפשרים למדינה לראות את הגוי ההלכתי העומד לפניה כאדם השייך לקולקטיב היהודי. אם בוחנים את השינוי הזה כחלק ממכלול תפיסתה של אמנת גביזון-מדן המאפשרת קבורה אזרחית ונישואים אזרחיים (במגבלות מסוימות), ניתן לראות כאן שינוי משמעותי: מהלך זה פותר את הפלונטר שנוצר מהניסיון של המדינה להכתיב לעולם הרבני מה צריכה להיות תפיסתו הדתית, ומטיל על המדינה את האחריות למציאת פתרונות לסוגיות הנוגעות למעמד האישי של אזרחיה כגון קבורה ונישואים.

לנייר העמדה המלא

איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין

הליך בחירתו של רב עיר בישראל הנו הליך קשה וסבוך שמעורבים בו מאבקים פוליטיים רבים. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כך שכמעט כל מינוי רב עיר נתקל במאבקים משפטיים ומתעכב במשך שנים רבות. בשל כך, בכמה מפסקי הדין של בג"צ בשנים האחרונות הועלה הצורך לשנות את התקנות. בנייר עמדה זה אנו מבקשים להציע תיקונים לחלק מהבעיות שהתגלו בהליך הקיים.

חלקו הראשון של נייר העמדה עוסק בהליך המינוי.

תחילה מובא הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי של הליך המינוי המביא למסקנות הבאות:

· מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו הוא אמור לשרת.

· הבחירה יכולה להיעשות ישירות על ידי הציבור המקומי, על ידי ועדת מינוי הנבחרת בידי הציבור המקומי, או על ידי השלטון המקומי הנבחר בידי הציבור המקומי. הליך הבחירה צריך למזער שיקולי בחירה לא ענייניים. כמו כן, נכון לבחור בהליך שלא יעורר מחלוקות ציבוריות מיותרות.

· אסור לרב להתמנות על ידי השלטון כנגד רצון הציבור המקומי.

· מעורבותם של החכמים הנָה חיונית בשלב ההסמכה של המועמדים, אך אין להם סמכות יתרה לפעול כנגד רצון הציבור בשלב המינוי.

לאחר מכן נבחנת ההיסטוריה של מינוי רבני הערים בישראל החל מתקופת היישוב ועד היום, וממנה ניתן לראות כי במהלך השנים גברה מידת מעורבותו של השר לשירותי דת בהליך המינוי. החוק מנחה את השר לשירותי דת להתקין תקנות להליך בחירות לרב העיר, אך לא מעניק לו סמכות ישירה למינוי. למעשה, מעורבותם הגוברת של שרי הדתות בהליכי מינוי רבני ערים עומדת בניגוד להנחיות החוק.

לאחר מכן, מובאות הבעיות שעוררו התקנות לבחירת רבנים. על פי התקנות הנהוגות כיום, הגוף הבוחר את רב העיר מורכב מנציגי המועצה הדתית (25%), נציגי מועצת העיר (25%) ונציגי בתי הכנסת בעיר (50%). בין הבעיות המתקיימות בהליך ניתן למנות את הבעיות הבאות:

· לציבור שאינו דתי ולציבור הנשים ישנה נציגות מועטה ביותר בגוף הבוחר.

· שרי הדתות השונים מתערבים לעתים קרובות במינוי ועדת הבחירות ובמינוי נציגי בתי הכנסת בניגוד להנחיות החוק ומטים את הליך הבחירות לטובת המועמד המועדף עליהם.

· התקנות לא מגדירות באופן ברור מי יהיו נציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת העיר בגוף הבוחר והדבר מביא למחטפים ומאבקים סביב מינוי נציגים אלו.

· ישנו פגם בהשתתפות נציגי המועצה הדתית בגוף הבוחר, הן מכיוון שנציגים אלו הם למעשה גוף ממונה (בחלקו הגדול על ידי שר הדתות) ולא גוף נבחר, והן מכיוון שנציגים אלו יהיו כפופים להכרעותיו ההלכתיות של רב העיר שעתיד להיות ממונה עליהם.

· התקנות אינן מחייבות את השר לשירותי דת למנות רב לעיר שאין בה רב. חלק מהשרים השתמשו בכוח זה על מנת לעכב את הליכי הבחירות כאשר סברו שהמועמד המועדף עליהם לא ייבחר.

בחלקו השני של נייר העמדה נידונה שאלה הנגזרת מהליך המינוי: לכמה זמן המינוי תקף?

מבחינה היסטורית, ברוב קהילות ישראל היה מקובל למנות את רב הקהילה לזמן קצוב, בדרך כלל לתקופה של בין שלוש לחמש שנים. רוב הפסיקות ההלכתיות אינן מוצאות פסול בקציבת משך כהונת הרב. ישנן אף פסיקות המתירות הפסקת כהונת רב גם באמצע הכהונה במקרה שדעת הציבור אינה נוחה מתפקודו של הרב.

כאשר בוחנים את ההיסטוריה בישראל מאז תקופת היישוב רואים כי בתחילה קבעו התקנות כי הרב ייבחר לתקופה של חמש שנים. ב-1974 נקבע בתקנות כי תפקיד הרב אינו מוגבל לתקופה מסוימת, אלא עד הגיעו לגיל 75 (או 80 באישור מועצת הרבנות הראשית), וב-2007 הוקדם גיל הפרישה ל-70 (או 75 באישור מועצת הרבנות הראשית). בפועל, מועצת הרבנות הראשית מאריכה את כהונתם של כל הרבנים באופן אוטומטי. הבעיות בתקנות אלו:

· ישנם רבנים רבים שנבחרו בעבר, אך אינם משקפים את רצון הציבור כיום; פעמים בגלל שינויים באופי הקהילה, ופעמים בגלל חוסר שביעות רצון של הציבור מתפקודו של הרב. כך או כך, לקהילה אין אפשרות להחליף את הרב.

· רבנים רבים ממשיכים לכהן על אף שעברו את גיל הפרישה.

החלק השלישי של נייר העמדה מתמקד בהצעות אופרטיביות לשינוי התקנות. לגבי התקנות למינוי רבני ערים מוצע כי:

· שר הדתות לא יוכל לעכב את המועצה המקומית במינוי רב עיר ראשון.

· לגבי הרכב הגוף הבוחר מובאות מספר הצעות שבאות לתת מענה לעקרונות הבאים:

o הבחירות צריכות לשקף את רצון הציבור המקומי

o הבחירות צריכות לתת העדפה מסוימת לחלקו של הציבור העתיד לצרוך את השירותים שהרב יספק, על פני חלקו של הציבור שאינו צורך שירותים אלו.

o הליך הבחירה צריך להיות פשוט ומוגדר בצורה ברורה, כדי למנוע מאבקים ציבוריים ומשפטיים ביישומו.

· ההצעה המביאה לאיזון בין העקרונות הקודמים היא שהגוף הבוחר יורכב באופן הבא:

o 50% יהוו כל חברי המועצה המקומית המייצגת את דעת הציבור המקומי.

o 50% הנוספים יהיו בצורת גוף שייבחר על ידי כל חברי המועצה המקומית ויורכב מרבנים (בעלי הסמכה מהרבנות הראשית לישראל) ומטוענים וטוענות רבניות המתגוררים בעיר.

לגבי משך כהונת הרב מוצע כי:

· תקופת כהונתם של רבני הערים תוגבל לקדנציה של עשר שנים. בסופן תינתן לרב העיר המכהן האפשרות להתמודד בשנית על משרת רב העיר, וכן הלאה, עד שהרב יגיע לגיל הפרישה.

· יש לקבוע תקופת מעבר, שלאחריה תופעל תקנה זו גם על כהונת הרבנים המכהנים כיום.

את התקנות החדשות לאחר השינוי, יש לעגן בחקיקה ראשית ולא להסתפק בשינוי תקנות שר הדתות, כדי לתת להם תוקף ויציבות, ולמנוע שינויים תכופים בתקנות הנגזרים כתוצאה מהשינויים בהרכב הפוליטי של השלטון.

לנייר העמדה המלא