All Posts By

Miri Shalem

הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות בישראל

על ידי דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות אין תגובות

אריאל פינקלשטין

תהליך קיבוץ הגלויות של העם היהודי במאה העשרים הביא לשינוי מהותי בתפקיד הרבנות. עד תקופה זו היה נהוג שבכל קהילה או עיר מכהן רב אחד בלבד המכונה "מרא דאתרא" (אדון המקום). מינוי שני רבנים – אשכנזי וספרדי – לעיר יפו ב-1911 ולאחר מכן לרבנות הראשית לישראל ב-1921 יצר את הכפילות העדתית הנהוגה עד היום ברבנות הראשית וברשויות מקומיות רבות.

נייר עמדה זה סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של החוקים, התקנות ופסקי הדין של נוהל הכפילות העדתית ברבנות הראשית וברבנות המקומית ומצביע על שלוש סיבות מרכזיות לביטולו:

1. שימור הפילוג בין העדות: יסודו של נוהל הכפילות הוא בצורך של העדות השונות במינוי רב המזוהה עם העדה שלהם. אך למעשה כבר בעת ייסוד הרבנות הראשית הועלתה התקווה שהצורך בכפילות העדתית ייעלם במהרה. קשה למצוא אינדיקציה לשאלה האם הצורך עדיין קיים, אך מטענות של ועדות מקצועיות שדנו בנושא, חברי כנסת מכל קשת המפלגות ורבנים חשובים, נראה כי בשנת 2014 כבר אין לציבור צורך ממשי בכהונתם של שני רבנים מעדות שונות. העלייה באחוז הנישואים הבין-עדתיים יוצרת מצב שבו בעתיד הנראה לעין ייאלץ בג"צ להכריע בשאלה מי נחשב אשכנזי ומי נחשב ספרדי. כמו כן, הכפילות העדתית גורמת להדרתן של עדות כדוגמת העדה התימנית שאינן רואות את עצמן משויכות למסורת האשכנזית או הספרדית, וכבר בזמן קום המדינה טענו נציגי העדה התימנית שיש לבטל את הכפילות ולמנות רב אחד בלבד, ללא קשר למוצאו העדתי.

2. פגיעה בתפקוד: במסורת היהודית והדמוקרטית גם יחד מקובלת המימרה: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", ולכן לכל תפקיד הנהגה הדורש קבלת החלטות ביצועיות ממונה אדם אחד בלבד. הניסיון מורה שבערים רבות – ולעתים אף ברבנות הראשית – כהונה של שני רבנים במקביל הביאה למחלוקות רבות ואף לאיבה בין הרבנים, ופגעה בשירותי הדת הניתנים לתושבים כדוגמת מערך הכשרות.

3. נטל כלכלי על המועצות הדתיות: תקציב המועצות הדתיות נקבע ללא קשר לכמות הרבנים המכהנים בעיר. מבקר המדינה הצביע כבר ב-2001 על כך שהמועצות הדתיות בערים קטנות ובמועצות מקומיות, מתקשות לעמוד בנטל הכלכלי של תשלום שכרם של שני רבנים. הנתונים מלמדים כי שכרם של הרבנים ביישובים שבהם מכהנים שני רבנים עומד כיום על יותר ממיליון שקלים בממוצע ליישוב. עבור יותר מ-60% מהיישובים הללו מדובר ביותר מ-30% מתקציב המועצה הדתית.

מבקר המדינה, מספר ועדות מקצועיות שדנו בנושא בשני העשורים האחרונים, רבנים ראשיים לישראל לשעבר וחברי כנסת רבים, קראו לצמצם באופן ניכר ואף לבטל את הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות. ב-2003 אף התקבלה החלטת ממשלה בנושא, אך הדבר לא יצא אל הפועל. ניתוח הסוגיה מלמד שלפחות בנוגע לרבנות המקומית, אינטרס פוליטי צר של מפלגות המבקשות למנות מספר גבוה כלל האפשר של רבנים מטעמן, הוא הגורם המרכזי להשארת המצב על כנו, על אף הקונצנזוס היחסי שיש בנושא זה בקרב הגורמים המקצועיים השונים.

לנייר העמדה המלא

נסיגות חד צדדיות

על ידי אדמות ציבוריות אין תגובות

נסיגות חד-צדדיות בתור אסטרטגיה:

 תכנית ההתנתקות כמקרה בוחן

עדי ארבל וענבל ליבר

2005: תכנית ההתנתקות הייתה אחד המהלכים הדרמטיים שיזמה ממשלת ישראל אי-פעם: פינוי חד-צדדי של כמעט 9,000 תושבים ישראלים מבתיהם בגוש קטיף וצפון השומרון והסגת כוחות הביטחון אל מחוץ לרצועת עזה.

2015: עשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון ונדמה שהמציאות הפוליטית מול הפלסטינים כמעט ולא השתנתה – רמת האמון בין הצדדים בשפל מתמיד, המציאות הבטחונית מעורערת והסדר מדיני לא נראה באופק.נסיגות חד צדדיות

מטרת נייר העמדה היא לנתח את המשמעויות האסטרטגיות של נסיגות חד-צדדיות במבחן התוצאה תוך שימוש בתכנית ההתנתקות כמקרה בוחן: מה היו המטרות לביצוע תכנית ההתנתקות? האם התכנית השיגה את מטרותיה? האם נסיגות חד-צדדיות הן כלי שיכול לשמש את טובת מדינת ישראל אל מול האתגרים המדיניים הניצבים מולה?

בשלב הראשון, מופו 12 מניעים מוצהרים לביצוע תכנית נסיגה חד-צדדית: שבירת הקיפאון המדיני, ניטרול יוזמות מדיניות חלופיות, הפרדה מן הפלסטינים, שמירה על גושי התיישבות, הצורך להגן על התושבים, הקושי בעימות בעצימות נמוכה, התמודדות עם גילויי סרבנות, דרישה בין-לאומית להתקדמות מדינית, העברת הלחץ הבין-לאומי אל הצד הפלסטיני, הפסקת השלטון על עם אחר, פתרון הבעיה הדמוגרפית ומענה לקריאה הציבורית לצאת מעזה.

בחלקו השני של נייר העמדה נבחנה מידת הצלחת תכנית ההתנתקות בהשגת מטרותיה המוצהרות. התוצאות מעידות על כישלון כמעט מוחלט בהשגת כל אחת מהמטרות: הקיפאון המדיני נמשך, היוזמות המדיניות החלופיות שקודמו לפני התכנית קודמו גם לאחריה, ההיפרדות מן הפלסטינים נעשתה באופן חלקי בלבד, מעמדם המדיני של גושי ההתיישבות הורע, תושבי ישראל נחשפו לאיומים רבים יותר מרצועת עזה, מעימות בעצימות נמוכה עברנו לסבבי לחימה אינטנסיביים, גילויי סרבנות לא פסקו ואף התרחבו לקבוצות נוספות בחברה הישראלית, הדרישה הבין-לאומית להתקדמות מדינית רק מתעצמת, הלחץ הבין-לאומי לא עבר אל הצד הפלסטיני, רצועת עזה עודנה פצצת זמן דמוגרפית המוטלת לפתחה של מדינת ישראל, הקריאה הציבורית לצאת מעזה ויישום תכנית ההתנתקות בעקבותיה פורשה כחולשה של החברה הישראלית.

עשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות קיימת הסכמה רחבה בציבוריות הישראלית על כישלונה של התוכנית. יש מי שתולים זאת באופן יישומה, אך לפי נייר עמדה זה הכישלון נובע מסיבות גיאו-פוליטיות שורשיות ולכן נסיגות חד צדדיות לא צפויות להשיג את המטרות המצופות מהן.

לקריאת נייר העמדה המלא

העדפת משרתים

על ידי זכויות, חובות וחוק אין תגובות

העדפת משרתים

ד"ר יועז הנדל וניקולא טובול

זה מספר שנים מתנהלים בישראל דיונים סביב הצעות שונות להחלטות ממשלה ולחקיקה שיביאו לשיפור בתגמול לאזרחים ששירתו בצבא או התנדבו לשירות לאומי-אזרחי. הצעות אלו מבקשות לקבוע כי תוענק עדיפות לתורם למדינה בהנחות במסים, קבלה למעונות סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ובהקצאת קרקעות למגורים. באופן עקרוני יותר, מבקשות ההצעות לקבוע כי מתן העדפה לאדם בזכות היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה אסורה.

מחד גיסא, סבורים התומכים בהצעות אלו כי המצב הנוכחי מפלה את המשרתים, המקדישים שנים מחייהם למדינה. במידת התגמול הנוכחית ניכרת התעלמות מהמחיר שמשלמים התורמים למדינה, קל וחומר כשמדובר בנטל חובה, שיוצר אי שוויון מובנה בין אזרחי המדינה לרעת המשרתים. מנגד, העדפת המשרתים עוררה התנגדויות שונות שעיקרן: התמיכה צריכה להינתן בתקופת השירות או עם סיומה; אין להפלות את מי שהחוק לא מחייב את גיוסם; מדובר בפגיעה במיעוט הערבי ובמגזר החרדי.

במחקר משווה זה מוכח כי מתן תגמול למשרתים אחרי תום שירותם הוא מציאות שכיחה בעולם המערבי. ברוב המדינות הדמוקרטיות שנבדקו יש מערכת תגמול כלשהי למי שמגנים על המדינה במסגרת צבאית. מבחינת אופן התגמול ניתן למצוא הבדלים הן בהגדרת ציבור הנהנים (חיילים, יוצאי צבא, המשפחות) והן מבחינת מהות ההטבות (העסקה, לימודים והטבות שונות).

בארצות הברית היה נהוג שירות חובה עד 1973 והונהגו הטבות מאז 1944: משכנתאות מועדפות, דמי אבטלה, סבסוד שכר לימוד והלוואות לפתיחת עסקים, ולהן זכו כ-10 מיליון יוצאי צבא. בתקופת המלחמה הקרה כשליש מהאוכלוסייה נהנה מההטבות. נמצא כי התמריצים סייעו לרבים מהמיעוט האפרו-אמריקני לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי. בדומה לכך, הנשיא אובמה חתם בנובמבר 2009 על תקנה לקידום העסקת יוצאי צבא במגזר הציבורי. שנתיים לאחר כניסת התקנה לתוקף 28 אחוזים מהעובדים החדשים במגזר הציבורי היו יוצאי צבא (למרות היותם פחות מ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת).

בקנדה, בה הגיוס אינו חובה אך מבקש לשקף את כלל חלקי החברה, ניתנים תמריצים להעדפת יוצאי צבא במגזר הפרטי. כמו כן מוענקות מלגות לימודים והטבות בביטוח. בשוויץ יש חובת שירות צבאי, ומוטל קנס של שלושה אחוזים במס הכנסה על אלו שאינם משרתים. בצרפת הונהג שירות חובה עד 2001 ולוחמים זוכים בפנסיה מיוחדת ולהעדפה בהקצאת מקום בבתי אבות. באנגליה מקדמת מפלגת הלייבור (העבודה) יוזמות למתן משכנתאות נוחות ליוצאי צבא ואף הקניית קדימות לראיונות עבודה אצל מעסיקים פרטיים. בהודו נשמרים ליוצאי צבא מקומות עבודה במשרדים ממשלתיים, בחברות לאומיות ובבנקים ציבוריים. בדרום-אפריקה מוענקות ליוצאי צבא זכויות בקבלת טיפול רפואי, בסיוע ברכישת השכלה גבוהה ובהכשרה מקצועית וכן הנחות בתחבורה ציבורית. ובאוסטרליה ניתנים להם זכאות אוטומטית למשכנתא.

לפיכך, נראה כי ההצעות לקדם את העדפת התורמים למדינה באמצעות חקיקה ויוזמות ממשלתיות מעמידות את ישראל בקו אחד עם הסטנדרט הדמוקרטי של שאר מדינות העולם.

לנייר העמדה המלא

המזרח התיכון החדש לגמרי

על ידי מדינת לאום אין תגובות

המזרח התיכון החדש לגמרי

יעקב פייטלסון

העימותים הבין-עדתיים ובין-דתיים הפנימיים במזרח התיכון המתרחשים עכשיו מול עינינו, קשורים לסיבות אובייקטיביות. את זה הבין בזמנו ולקח בחשבון נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, כאשר בשנת 1920 הציע לפצל את האימפריה העות'מאנית בהתאם להתפלגות האמתית של האוכלוסייה המקומית. שבעים שנה אחרי זה הציעו זאת גם, כל אחד בזמן שלו, פרופסור ברנרד לואיס וקולונל ראלף פיטרס מהמטה הכללי של צבא ארה"ב.

בהתחשב בדוגמה המוצלחת של הסכם השלום בין טורקיה לבין יוון, שהוכיח את עצמו במשך כמעט 100 השנים האחרונות, אפשר להניח ברמת סבירות גבוהה שאם הצעותיו של הנשיא וילסון היו מתקבלות בזמנו, ניתן היה למנוע את רוב סכסוכי הדמים הנוכחיים.

אם ניקח בחשבון את יחסי הכוחות, החיצוניים והמקומיים כאחד, הפועלים בימינו בזירה המדינית והצבאית על הבמה של המזרח התיכון, ניתן להניח בוודאות רבה כי התהליכים של התפוררותן של מדינות הקיימות בו המוזכרות במאמר זה והיווצרותו של מאזן כוחות חדש ייקח עוד זמן רב. במידה מסוימת ניתן לומר, כי המזרח התיכון חוזר, רק בקצב מואץ יותר, על התהליך ההיסטורי שהתרחש באירופה לאחר מלחמות נפוליאון.

אירועים במזרח התיכון עשויים להיות כסנונית הראשונה של התהליכים הדומים שעלולים לחזור על עצמם בכל אותם המקומות שבהם הגבולות של המדינות החדשות נוצרו לא באופן טבעי, אלא בגחמתם של כוחות חיצוניים כאלה או אחרים.

בריאיון שנערך לאחרונה אמר מייקל היידן, גנרל בדימוס מחיל האוויר האמריקאי, כי הוא מסכים באופן מוחלט עם תחזיתו של ליאון פאנטה, שר ההגנה לשעבר בממשלתו של נשיא אובמה, שהמאבק נגד המדינה האסלאמית (ISIS) יהיה דומה למלחמת 30 השנה שהתרחשה באירופה בשנים 1618–1648. לדבריו של גנרל היידן, עד שמאזן הכוחות החדש במזרח התיכון יתייצב, ייקח זמן של דור שלם ויותר.

הסכם סייקס-פיקו שקבע את הגבולות הלאומיים באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה – מת ונקבר. זה סופו של עידן שלם. "עכשיו מישהו אחר מגדיר את הגבולות באזורנו, ומישהו זה לא מכיר באף אחד מן המוסדות פוליטיים"- אמר הרמטכ"ל היוצא של צבא הגנה לישראל, רא"ל בני גנץ, בריאיון עם מדור החדשות של YnetNews.com.

לאור זאת, כל הדיבורים על כך שיישוב הסכסוך הערבי-ישראלי תוך ויתורים טריטוריאליים של המדינה היהודית הוא המפתח לפתרון הבעיות במזרח התיכון, מנותקים לחלוטין מהמציאות. הוויתורים מסוג זה מעמידים בסכנה לא רק את יכולות ההגנה של מדינת ישראל, אלא גם את עצם קיומה העתידי.

תוך צפייה בזהירות ובערנות אחר השינויים ביחסי הכוחות השונים הפועלים בזירת מזרח התיכון, ישראל צריכה לתמוך באלה מהם שיוכלו לתרום ליצירת התנאים שיבטיחו את ביטחונה ושגשוגה לדורות הבאים.

 מזרח תיכון חדש לגמרי

לסקירה המלאה

הזנה בכפייה

על ידי זכויות, חובות וחוק אין תגובות

הזנה בכפייה לאסירים בטחוניים שובתי רעב – הרע במיעוטו

יעל בקלור-קאהן ועדי ארבל

הצעת החוק המאפשרת הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב אושרה לאחרונה בכנסת. הדיון בנושא עורר פולמוס ציבורי בעד ונגד הצעת החוק. מטרת חוות דעת זו היא להציג את הסוגיה באופן מסודר, לנתח את הדילמות שהיא מעלה ולהציע עמדה מושכלת אודות הצעת החוק.

שובת רעבסוגיית ההזנה בכפייה של שובתי רעב אינה סוגיה חדשה והיא שרויה במחלוקת בישראל ובעולם. עד לחוק החדש, ההתייחסות החוקית של מדינת ישראל לסוגיה נעשתה במסגרת חוק זכויות החולה אשר קבע תנאים והנחיות המתירים מתן טיפול רפואי לאדם בניגוד לרצונו.

הנושא גם לא הוסדר עד היום במסגרת המשפט הבינלאומי. הסתדרות הרופאים הבינלאומית קבעה בהצהרת טוקיו כי רופא אינו רשאי להעמיד את כישוריו המקצועיים לטובת הליכי חקירה ובהצהרת מלטה נקבע כי הזנה בכפייה של אסירים אינה אתית. מאידך, בשנת 2005 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן להזין בכפייה אסיר הנמצא בסכנת חיים.

במסגרת חוות הדעת מובאת הצדקה מוסרית ומשפטית לחוק הישראלי החדש המאפשר הזנה בכפייה של אסירים בטחוניים במקרה שנשקפת להם סכנת חיים. ההצדקה לחוק זה, נשענת על מספר הנחות יסוד:

א. שביתת רעב באשר היא מהווה אמצעי מחאה ולא ניסיון התאבדות.

ב. על מדינת ישראל מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולביטחונם של אסירים.

ג. שביתת רעב של אסירים הינה אמצעי מחאה אשר נועד לקרוא תיגר על ריבונות המדינה. לעתים, מטרה השביתה היא להביא לשחרור האסיר או לשינוי תנאי הכליאה. על כן יש לראות בשביתת רעב של אסיר ככלי שנועד למנוע מהמדינה לאכוף את חוקיה.

ד. שביתת רעב של אסיר המעוניין למות הינה התאבדות לכל דבר, פוגעת בקדושת החיים ומהווה בריחה מעשיית צדק. על כן ניתן למנוע אותה בדומה לצעדים נוספים הנעשים לטובת מניעת התאבדויות בבתי כלא.

בהתאם להנחות אלה, ניתן להראות כי שביתת רעב של אסירים בטחוניים היא אמצעי מחאה פוליטי בזירת הסכסוך היהודי-ערבי. עצם שביתת הרעב מהווה כלי תעמולתי המבקש לעשות שימוש בחופש הביטוי שמעניקה המדינה שכנגדה הם פועלים. יתרה מזאת, מקרה מוות הנגרם כתוצאה משביתת רעב של אסיר בטחוני עלול להיות בעל השלכות ביטחוניות רבות ולהביא למעשי אלימות אשר יגרמו לקורבנות רבים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.

למרות האמור לעיל, נקבעו בחוק הנחיות ברורות אשר יאפשרו שימוש בכלי ההזנה בכפייה באופן מידתי: הזנה בכפייה תבוצע רק בשלב מתקדם מאד של שביתת הרעב, רק כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיי האסיר ורק בהסכמת הרופא המטפל. בנוסף על כך נקבע כי מתן האישור המשפטי להזנה בכפייה נעשה באישור נשיא בית המשפט המחוזי או סגנו.

על כן ניתן לומר שהחוק החדש פועל לאור ערך קדושת החיים, מאפשר למדינת ישראל לשמור על ריבונותה ולהגן על אזרחיה, ומתוך שמירה על ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לקריאת חוות הדעת המלאה

השבת רכוש ופליטים

על ידי הגירה אין תגובות

השבת רכוש ופליטים בעקבות סכסוכים אלימים במאה ה-20

מאת ליאור בן חיים

בשנים האחרונות שבה ועולה הטענה שלפיה חרגה מדינת ישראל מאמות המידה הבין-לאומיות ומהחוק הבין-לאומי בכל הנוגע למדיניותה באשר לזכות הפליטים הערבים במקרקעין ובפיצויי רכוש. טיעונים אלה מנסים ליצור מצג שווא לפיו מדינת ישראל מנהלת מדיניות מפלה כלפי האוכלוסיה הערבית. לפיכך ראינו את עצמנו מחויבים לעמוד על טענות אלו ולבררן מיסודן. לשם כך ערכנו מחקר משווה, הן בדיני החוק הבין-לאומי בעניין הן במדיניות בפועל של 29 מדינות מייצגות.

מפת הגירההדין הבין-לאומי אינו כדין מדינתי, והוא מתאפיין בקבלה רצונית של אמנות ושל החלטות רוביות. בשנת 1954 אשררה ממשלת ישראל את אמנת הפליטים וב-1968 אשררה את פרוטוקול ההרחבה של האמנה מ-1967. אולם, הכנסת מעולם לא עיגנה את הוראות האמנה והפרוטוקול בחוקי המדינה הפנימיים, כך שחתימה ואשרור כאלה הם הצהרתיים בלבד (או לכל הפחות שנויים במחלוקת) ועל כן אינם מחייבים את מדינת ישראל. כמו כן השמיעה מדינת ישראל את טענותיה בדבר נוסח האמנה ובדבר המנדטים של ארגוני הפליטים, אך האמנות לא נפתחו לדיון מחודש המתאים לעניין הפליטים משני הצדדים בקונפליקט הערבי-יהודי.

מצאנו שאין בחוק הבין-לאומי חיוב להשבת פליטים בכפייה; תופעת השבת פליטים זו מוכרת רק מסכסוכים משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך. כמו כן מצאנו שמדינות ריבוניות השיבו זכויות במקרקעין והסדירו פיצויים באופן רצוני, מתוך הסכמי מסגרת הדדיים וכחלק מקידום יחסים חיובי או לחלופין כחלק מהסכמי כניעה. מקרים אלה אינם הולמים את הרקע ההיסטורי ואת מצב היחסים השורר בין מדינות ערב וישראל. מהמקרים שנבחנו ניכר שיש משמעות לפער התפיסות באופן הגדרת התוקפן והקורבן (ולעתים אף בהתאם לזהותם) בעיני הקהילה הבין-לאומית. במקרים שבהם ניצח הצד המותקף בסופו של דבר, וגרם לפליטים מאוכלוסיית התוקפן, הוכשרו הגירוש והחרמת הרכוש על ידי מעצמות העולם ולרוב בחסותן ממש.

במקרי תביעות הדדיות בעניין פליטים ורכושם סתמו רוב המדינות את הגולל על פתיחת העניין או לחלופין אפשרו חלון הזדמנויות קצר, שכלל פיצוי חלקי בלי החזרת בעלות על שטחים. לעומתן, מדינות שיש להן עבר של הלאמה כללית, השיבו רק לאזרחיהן או לתושביהן זכויות במקרקעין. רק בהסכמי כניעה שנחתמו מאז שנות ה-90 ונועדו להעניש מדינה תוקפנית ניסו להחזיר פליטים לבתיהם, ניסיון שלפי המחקר ולפי ארגוני האו"ם נכשל בכל הרמות. לעומת זאת, השבת זכויות על רכוש ומקרקעין נעשתה רק באופן רצוני, בלי לחץ חיצוני וכחלק מהסדרת יחסים בין מדינות בשלום.

במחקר משווה זה נבדקו פרמטרים רבים של 29 מדינות וישויות ריבוניות – שאינן ישראל או מדינות ערב – שלהן עבר של הלאמת רכוש מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. נמצא כי 13 מדינות שילמו פיצויים מסוימים, 8 מדינות שילמו פיצויים גם ליורשים מקרבה ראשונה, 2 מדינות שהוחזרו אליהן פליטים (בשתיהן הסכסוך האלים המשיך לאחר השבת הפליטים) ו-12 מדינות בהן הוחזרה הבעלות על הקרקע לזרים או לפליטים. המדיניות השלטת עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הייתה יצירת רציפות אתנית כדרך למניעת סכסוכים בעתיד וכצעדי ענישה.

כל המקרים של קונפליקטים מייצרי פליטות שנבחרו מתייחסים למדינות מערביות או לכאלה שמופעלים עליהן לחצים להישמע לנורמות המערב. על אף בחירת קבוצת מדגם לא מייצגת של אומות העולם, שום פרמטר מהותי לא התממש אפילו ב-50% ממדינות המדגם, כך שאפשר לומר שגם מבחינה בלתי-פורמלית גורפת, המדינות השונות אינן רואות עצמן מחויבות להשבת פליטים ולפיצויים ברכוש או במקרקעין. גם המדינות שכן בחרו לפצות עשו זאת לרוב מתוך המניעים שלהן ומתוך הקשר גאו-פוליטי שונה בתכלית מההקשר הישראלי.

בעלות הברית התכנסו בוועידת פוטסדם ביולי 1945, ונועדו בה להסדרת הכיבוש המשותף ראשי ברית המועצות דאז, ארצות הברית ובריטניה. בעלות הברית סיכמו להעביר 12–16 מיליון גרמנים ממזרח אירופה לשטח גרמניה, תוך הפקעת רכושם וקרקעותיהם ללא פיצוי. יותר משני מיליון גרמנים מתו במסע ההגירה. ארצות הברית כלאה במחנות 11,507 אזרחים ממוצא גרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, וגירשה מאזורי החוף רבים אחרים. בסביבות 120 אלף אזרחים ותושבים ממוצא יפני גורשו ממערב ארצות הברית ונכלאו בשנות המלחמה, בעוד הוחרמו קרקעותיהם ורכושם. ב-1988 וב-1992 חוקק הקונגרס חוקי פיצויים על אבדן רכוש וסבל ליפנים בלבד. בזמן מלחמת העולם השנייה נכלאובבריטניה כ-19 אלף אזרחים ממוצא איטלקי ועוד אלפי אזרחים ממוצא גרמני. כשבעת אלפים מאזרחי מדינות האויב גורשו לקנדה. המגורשים מעולם לא פוצו ורכושם לא הוחזר להם. צרפת שילמה במצטבר שישה מיליארד דולר כספי פיצויים על עוולות משטר וישי. לאחר מלחמת העולם השנייה החליטו בצרפת שלא לקלוט פליטים בשטחים שבשליטתה. היא הבחינה בין פליטים מזמן המלחמה, שכבר היו בתחומי שליטתה ונרשמו לפי תאריכי הגעתם, ובין פליטים שהגיעו לאחר המלחמה – וגורשו. למגורשים אלו לא שולמו פיצויים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, סין – ששלטה בזמנה על טאיוואן – גירשה מהאי 90% מהיפנים. הם מעולם לא קיבלו כל פיצויים, לא מהסינים ולא מהטאיוואנים. משנת 1959 ברחו מטיבט יותר מ-150 אלף איש בעקבות רדיפות הסינים, וגם הם מעולם לא קיבלו כל פיצויים שהם. הכיבוש הסיני והדיכוי הדתי-תרבותי נמשך בטיבט עד היום.

הודו ופקיסטן הוקמו ב-1947 מתוך חלוקת שטח המושבה הבריטית, שגרמה להגירת עשרות מיליונים – שעד היום לא קיבלו פיצויים – וכן לא נערך שיערוך כללי מוסכם של הרכוש והאדמות בכל הצדדים. ההגירה לוותה במעשי אלימות קשים בהיקף עצום.

ב-1974 פלשה טורקיה לאי קפריסין והקימה שם אוטונומיה טורקית בלתי-מוכרת, ובמהלך מאורעות אלו ברחו 200 אלף פליטים יוונים מהאזור הטורקי, ו-60 אלף טורקים – מהאזור היווני. עד היום לא הוסדרו זכויותיהם על רכוש ועל מקרקעין ולא נקבעו פיצויים על פשעי מלחמה.

בהסכם לאיחוד גרמניה מ-1990 הובהר שתוקף כל זכויות המקרקעין שקדמו למלחמת העולם השנייה ולחלוקת גרמניה בין המעצמות הם בטלים ומבוטלים, כפי שהיה עד מועד ההסכם בשני חלקי גרמניה. נקבעה אי-יכולתו של זכאי לממש בעלות על הנכס שהולאם בשנים 1949–1972, אך הוא הוכר כבעל זכויות משוערכות. גרמניה לא נדרשה בהסכם כניעתה ובהסכמים שלאחר מכן להחזיר פליטים לתחומה, אך חויבה לשלם פיצויים למדינות ולאנשים פרטיים על נזקי מלחמה ואבדן רכוש בלבד.

הקונפליקט האלים עם גאורגיה בדרום אוסטיה התחיל בשנת 1991–1992, ובמהלכו ברחו המיעוטים משני צדי הגבול אל אזור הרוב שלהם. גם שם אין פיצויי רכוש ומקרקעין או החזרת פליטים.

לסיכום, נמצא שמבחינה פורמלית, בהתאם לדין הבין-לאומי, אין זכות שיבה לפליטים מתוקף הדין הבינלאומי המחייב. מצאנו שמבחינה בלתי-פורמלית מדינות שונות פעלו בדרכים מגוונות מאוד בהתאם לשיקולים פנים מדינתיים, כפי שגם מוצג בטבלאות הסיכום המופיעות בסוף המסמך. בין יתר ההמלצות המופיעות בפרק הסיכום, אנו מבקשים להמליץ לממשלת ישראל להשתמש בדוגמאות ההיסטוריות הרבות המוצגות במחקר לנטרול טענות הסרק המופנות כנגדה.

למחקר המלא

Bedouin Encroachment In the Negev עברית

על ידי אדמות ציבוריות אין תגובות

The Judge Goldberg Report from a Practical Point of View

By: Gilad Altman and Adi Arbel

Introduction:

During the fourteen years between 1990 and 2004, Gilad Altman served as the director of the "Sayeret HaYeruka" and played an active role in the issue discussed in the Committee Report.  From the experience he obtained, and from the knowledge amassed during his meetings with experts as part of the Lands Committee of the Institute for Zionist Strategies, the writers of this article seek to shed light on the central strong and weak points of the report in light of an analysis of the issue of Bedouin Settlement Land Arrangements in the Negev.  The writers additionally present practical suggestions for reaching a suitable, comprehensive, real and quick solution to the concern at hand.

In December 2007, Judge Goldberg was appointed to chair the Public Committee for the Proposal of Bedouin Settlement Arrangement Policy for the Negev.  A year later, in December 2008, the committee submitted its proposals to the Minister of Housing.

The committee's mandate, as determined by the government resolution was as follows: "The committee is to submit its proposal for the creation of a comprehensive, extensive and implementable plan that is to set the rules for an arrangement for the Bedouin settlement in the Negev that is to include levels of compensation, arrangements for the allotment of alternative lands, civil enforcement and a timetable for the implementation of arrangements, including proposals for legislation, as required".

The Bedouin issue is a complex issue comprised of a number of challenges.  Only serious confrontation and a proper response to these challenges will allow us to reach a comprehensive arrangement for the issue.  Ignoring any one of the many obstacles will eventually ruin the chances of reaching an arrangement.  Among the many challenges that must be overcome to resolve the Bedouin issue are: their claims of possession over the land, the lack of enforcement of building and planning laws, the lack of foundations, a low level of economic development, sparse settlement in a western state, polygamy and an accelerated birthrate. קרא עוד

לימודי ההיסטוריה

על ידי חינוך ומנהיגות, מדינת לאום אין תגובות

הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם

פרופ' יואב גלבר

 

החברה הישראלית נמצאת כבר שנים במצב של סחרור. מתנהלת בה התמודדות על זהותה, על מקור הסמכות ועל האתוס שלה. קו פרשת המים הוא מלחמת ששת הימים – הסרת האיום הקיומי שחקה את האתוס של הפרט למען הכלל לטובת אתוס של הגשמה עצמית.

תחת לחצי כוחות השוק והפוליטיקה, מוסדות ההשכלה – אוניברסיטאות, מכללות ובתי-ספר – תוהים על טיב שליחותם הלאומית (והאם בכלל יש להם כזו), על תפקידם החברתי ועל כיוונם האקדמי והחינוכי. המחלוקות על ההיסטוריה בציבור, באקדמיה ובבתי הספר משקפות בשנים האחרונות את אובדן הדרך הזה. ההיסטוריונים מתחבטים בסתירות שבין העומק ורוחב היריעה של עבודה מדעית העוסקת בעבר מחד גיסא לשאיפה להשפיע על ההווה בדרך של השתתפות בדיון הציבורי ובוויכוחים הפומביים המלווים אותו בתקשורת, מאידך גיסא. לעתים קרובות הכניעה לתכתיבי התקשורת ולאילוציה מנמיכה את אמות המידה של הדיון ההיסטורי ותוחמת אותו לגבולות המסגרת, השפה, הזמן וההיקף של תכניות אירוח טלוויזיוניות ושל טורי הבעת הדעות בעיתונות.

 באקדמיה, תחום ההיסטוריה התפצל למספר רב של תתי-תחומים, עד כדי חשש לאקלקטיות. למרות היקף תחומי הלימוד ומגוון נושאיהם, מעמדה של הדיסציפלינה ההיסטורית בישראל נמצא בירידה. מספר הסטודנטים פוחת, כאשר קלות הקבלה ללימודים היא זו המשפיעה לא פעם על שיקולי הבחירה בלימודי ההיסטוריה, והם נתקלים אצל חלק ממוריהם בגישות פוסט-מודרניות, פוסט-ציוניות ורלטיביסטיות, ללא סובלנות לגישות אחרות. מגמות אלו מעצבות את דמותם של המורים להיסטוריה בבתי הספר התיכוניים, כפחות-מוכשרים וכקונפורמיסטים.

בעידן של חובת חינוך כללית, כשלימודי ההיסטוריה הם לימודי חובה לפחות בחלק משנותיו של התלמיד בבית הספר, נחשפת אליהם האוכלוסייה כולה. בתי הספר בכלל, ושיעורי ההיסטוריה במיוחד, הם כלי מרכזי המשפיע על "הזיכרון הקולקטיבי" ומקנה אותו. אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים, המבקשים להרוס את "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי, תקפו מאז תחילת שנות התשעים את מערכת החינוך הממלכתית, שלטענתם (שאחרים היום מטילים בה ספק) מנחילה אותו לתלמידיה, ועל מקום הקניית ערכים הנובעים מההיסטוריה הלאומית הדגישו את הפן הפוסט-מודרני, העוסק בסיפרים (נראטיבים) שונים ובשימושיהם הפוליטיים. אלא, שלא כמו האוניברסיטה, על בית הספר לחנך את תלמידיו, ואין עליו חובה לדאוג להכשרתם הדיסציפלינארית. החידוש הישראלי המפוקפק – הסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלעתה בהיסטוריה הכללית – הופך את הסדר הראוי של הדברים.

תכנית הלימודים צריכה להציג את מעט העניינים הבסיסיים שהמדינה רוצה להקנות (או ללמד), ולא את מה שהתלמידים (או הוריהם) רוצים לקנות (או ללמוד). תמיד יימצאו בלתי מרוצים בין המורים, ההורים והתלמידים. המורים יכופפו קצת את התכנית לפי נטיותיהם האישיות, ועד גבול מסוים, שטעון הגדרה, זה לגיטימי. לחלק מן ההורים תמיד יהיו השגות על התכנית ויש להם מסגרת מובנית שבה הם יכולים ואף צריכים להשפיע על חלקה. חלק מן התלמידים לא יסתפק במה שיציע בית הספר וצריך לכוונם למקורות מידע נוספים. חלקם האחר יתקשה לקלוט גם את ההיצע המוגבל הזה של ידע; אבל הרוב הגדול נופל בין שני הקצוות האלה ואליו צריכה ההוראה להיות מכוונת.

לקריאת המאמר המלא
שינוי גודל גופנים
ניגודיות