Category

שבת

חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם

על ידי דת ומדינה, שבת אין תגובות
מחקר זה בוחן את חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במרבית המדינות המפותחות בעולם. אלו הם הממצאים המרכזיים של המחקר:
  1. ימי המנוחה: ברובן המוחלט של המדינות המפותחות מרבית האזרחים עובדים בימים שני עד שישי, ואילו ימי שבת וראשון משמשים כימי מנוחה. עם זאת, באופן כללי מדינות אינן קובעות את שבת כיום מנוחה רשמי בחוק, ורק חלק מהמדינות קובעות את יום ראשון כיום מנוחה.
  2. היקף ההגבלות: בעוד במרבית מדינות מערב אירופה ישנן הגבלות שונות על מסחר ביום המנוחה, במרבית מדינות צפון אמריקה, מזרח אירופה, סקנדינביה, מזרח אסיה ואוקיאניה, לא קיימות הגבלות משמעותיות על מסחר ביום המנוחה.
הממצא המובהק ביותר העולה מן המחקר הוא מגמה כלל עולמית, של צמצום המגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה. מגמה זו החלה בשנות השבעים, התעצמה בשנות התשעים והגיעה לשיאה בשנים האחרונות במדינות אירופה בצמצום המגבלות על מסחר ביום המנוחה באיטליה, ספרד, צרפת, יוון, פורטוגל, פינלנד, הולנד ודנמרק, אם כי בחלק מהמדינות הללו עדיין ישנן מגבלות ניכרות. למעשה, דרום קוריאה היא המדינה היחידה שבה נוספו מגבלות בשנים האחרונות. ועדיין, גם כיום ישנו מספר לא מבוטל של מדינות – כדוגמת אוסטריה, שוויץ, בלגיה, גרמניה ונורבגיה – שכמעט ואינן מאפשרות פעילות מסחר ביום המנוחה.
  1. סוגי ההגבלות: ישנם סוגים שונים של הגבלות על מסחר ביום המנוחה: הגבלה טוטלית על מסחר מלבד חריגים בודדים; קביעת מספר ימי ראשון מוגדרים שבהם מותרת פעילות מסחר; הענקת סמכויות החלטה לשלטון המקומי; הגבלת פעילותן של חנויות מגודל מסוים (במ"ר); הטלת הגבלות או הענקת החרגות לסקטורים מסוימים.
  2. הדיון הציבורי: הקבוצות המרכזיות התומכות במגבלות על פעילות מסחר בימי המנוחה במדינות השונות הן ארגוני העובדים ובעלי העסקים הקטנים המעוניינים ביום מנוחה ביום ראשון ולצדם קבוצות דתיות כדוגמת הכנסייה המעוניינות בהקדשת יום ראשון להליכה לכנסייה ופעילות דתית. מנגד, התמיכה בהסרת מגבלות על פעילות מסחר ביום המנוחה עולה בדרך כלל מצרכנים המעוניינים לצרוך ביום המנוחה וטוענים לפגיעה בחופש הפרט שלהם, ומקרב גורמים הטוענים כי הסרת מגבלות תחזק את הכלכלה.
חוקי עבודה: במדינות רבות נחקקו חוקים שקובעים כי עובד יועסק ביום המנוחה הרשמי רק אם הוא מעוניין בכך, וכך אי הסכמה של אדם לעבוד ביום זה לא תהווה עילה לאי קבלה לעבודה או לפיטורין. במרבית המדינות המעסיק מחויב לתת לעבוד יום מנוחה חלופי ובנוסף נקבעה ב-53% מהמדינות שנבחנו במחקר (23 מתוך 43) תוספת שכר עבור עבודה בימי ראשון שעומדת בדרך כלל על בין 50% ל-100% משכרו הרגיל של העובד.
 למחקר המלא

 

חמשוש ישראלי: המתווה המעשי לסוף שבוע ארוך בישראל

על ידי דת ומדינה, שבת אין תגובות

יאיר ברלין, איתן ירדן,
אביעד הומינר ואריאל פינקלשטיין

 

הרעיון לקביעת יום שבתון נוסף במדינת ישראל עלה בשיח הציבורי ובכנסת מספר פעמים מאז שנת 2000, כאשר באופן מסורתי, המבקשים להנהיג יום שבתון נוסף במשק התמקדו ביום ראשון.
ההצעה הרצינית ביותר שהונחה על הפרק ביקשה להפוך את יום ראשון ליום שבתון כאשר שעות העבודה של יום זה יושלמו בעיקר ביום שישי שיהווה יום עבודה חלקי, ובהוספת חצי שעת עבודה לכל אחד מהימים שני עד חמישי.
תומכי המהלך העלו מספר טיעונים מרכזיים: לטענתם, המהלך יחזק את הכלכלה הישראלית בשל התאמת ימי החופשה למשקים המערביים בעולם, יחזק את ענפי התרבות, הספורט והתיירות ויאפשר הצגת פתרונות באשר להסדרים הנוגעים למעמד הדתי של יום השבת.
כותבי נייר עמדה זה סבורים כי הטיעונים בדבר היכולת של ההצעה לקדם הסדר מחודש באשר למעמד השבת בישראל מופרזים.
ייתכן אמנם שבתוך מהלך של הסדר כולל לגבי מעמדה של השבת תאפשר הצעה מסוג זה להקהות כמה עוקצים מתוך המחלוקת, אולם, במבט כללי על סוגיית השבת נראה שאין לראות בהצעה זו יותר מאשר כלי עזר אפשרי לכך אך לא הכרחי, בעוד הדגש המרכזי בהסדר המחלוקת על השבת צריך להיות מופנה לכך שיושג הסדר שבתוך גבולות השבת עצמה יספק את הצדדים השונים.
באשר לטיעונים הכלכליים, הרי שוועדה בין-משרדית שהקימה הממשלה לבחינת המהלך, בראשות המועצה הלאומית לכלכלה, הצביעה על השלכות כלכליות שליליות רבות של ההצעה. על פי הוועדה, החיסרון המרכזי של ההצעה טמון בכך שבעקבות הוספת יום עבודה מקוצר בשישי והארכת ימי העבודה באמצע השבוע, פריון העבודה בישראל ייפגע והדבר יפגע בתוצר ובסופו של דבר גם בכיסו של האזרח הפשוט.
זוהי הסיבה שכל הגורמים הכלכליים המרכזיים במדינה מתנגדים להצעה, בטענה שהדבר יפגע בכלכלת ישראל.
התנגדויות משמעותיות נוספות עלו בשל חוסר היתכנות בשל עומסי תחבורה כבדים שייווצרו כתוצאה מיום עבודה חלקי בשישי, ובשל העובדה שגופים משמעותיים כדוגמת צה"ל וחלקים ממערכת החינוך לא ישתלבו במהלך, דבר שיכול להקשות על היתכנותו.
גם בקרב הציבור המוסלמי והדרוזי עלתה התנגדות למהלך, שיהפוך את היום הקדוש לקבוצות אוכלוסייה אלו – המונות כ-%0.
מאזרחי ישראל –ליום עבודה מן המניין. אמנם, גם הוועדה הסכימה כי המהלך יביא ליתרונות ביצירת מרווח רב לתרבות וספורט, אך העמדת הדברים אל מול החסרונות הרבים שביישום ההצעה הביאה לבסוף לפסילת ההצעה.
כמו כן, שני סקרים שונים שבחנו את עמדת הציבור הרחב בנושא מלמדים כי כ-%50 מהציבור תומך בהצעה לעומת %44-%42 המתנגדים לה, וזאת אף אם ההצעה תכלול הפחתה של שעות העבודה השבועיות במשק.
גם מבין התומכים בהצעה, רבים טענו כי אם הדבר יביא לפגיעה כלכלית בכיסם הם יתנגדו לה.

לאור זאת, נייר עמדה זה מציע לשנות כיוון בשיח הציבורי באשר ליום שבתון נוסף, ולהפוך דווקא את יום שישי ליום שבתון מלא, וכך ליצור סוף שבוע ארוך החל מיום חמישי בערב ועד ליום ראשון בבוקר.

אנו סבורים שאת רוב היתרונות עבור הספורט והתרבות בישראל הגלומים בהצעת יום שבתון ביום ראשון ניתן להשיג גם בקידום הצעה זו, ובעיקר בדגש על שילוב ספורטאים דתיים בתחרויות הספורט בישראל.

למחקר המלא

השבת בישראל: תמונת מצב

על ידי דת ומדינה, שבת אין תגובות

אריאל פינקלשטיין

עוזר מחקר: עומר אריכא

 

מחקר זה הוא הפרסום השלישי במסגרת פרויקט "שביל הזהב" במכון לאסטרטגיה ציונית העוסק בסוגיית השבת. קדמו לו הפרסומים "שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון- מדן" , ו"עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת".
בעוד מטרת שני הפרסומים הקודמים הייתה להציע מתווים להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל, מטרתו של נייר זה הנה מחקרית בעיקרה: הצגת מסד נתונים מסודר על הפעילות בשבת בישראל בתחומי התרבות, הבילוי, המסחר והתחבורה הציבורית. במסגרת הפעילות המחקרית של הצוות בתחום השבת עלה הצורך בכתיבת מחקר מסוג זה. באופן מפתיע, על אף שהשיח הציבורי בישראל עוסק רבות בסוגיית השבת, לא נערכה עד כה בדיקה משמעותית על היקף הפעילות בשבת בתחומים השונים.
הנתונים המרכזיים המוצגים תדיר בנושא זה הם סקרי דעת קהל או מחקרים הבוחנים את היקף העבודה בשבת, אך לא מחקרים הבוחנים את היקף הפעילות בשבת של ענפים ותחומים שונים.
מטרתו של מחקר זה היא להשלים חוסר זה על מנת להעשיר את הדיון הציבורי בסוגיית השבת ולבססו על מידע רלוונטי ומעודכן כפי שנבדק בדצמבר 2015.

הפרק הראשון של המחקר הוא פרק מבוא הסוקר את החקיקה השונה העוסקת ביום השבת.
פעילות בתי הקולנוע בשבת נסקרת בפרק השני, פעילות המוזיאונים המוכרים בשבת נסקרת בפרק השלישי ופעילות מוסדות התרבות (היכלי תרבות ותיאטראות) בשבת נסקרת בפרק הרביעי.

הפרק החמישי בוחן את פעילות הקניונים ומרכזי הקניות בשבת, והפרק השישי בוחן את פעילות התחבורה הציבורית בשבת.
הפרק השביעי בוחן בקצרה את פעילות גני החיות והגנים הלאומיים בשבת.
בתחילת כל פרק יוצג מבוא מתודולוגי לנתונים המוצגים בפרק.

בחלק מהפרקים יוצג גם פילוח של הנתונים בחלוקה לפי מחוז.

החלוקה למחוזות בכל הפרקים במחקר זה הנה על פי החלוקה הרשמית של המדינה.

הפרק השמיני והאחרון מציג דיון קצר במשמעות הממצאים ומנתח לאורם את האפשרות להגיע להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל.

ראוי לציין כי על אף שהמחקר מקיף תחומים וענפים רבים, ישנם כמה תחומים שלא נכללו בו בעקבות קשיים מתודולוגים: מחסור במסד נתונים ראשוני שעליו ניתן לבסס בדיקה או קושי לאסוף נתונים בהיקף נרחב.
כך, בתחום המסחר המחקר בדק קניונים ומרכזי קניות בלבד, אך אין בו התייחסות להיקף הפעילות של חנויות רבות שאינן פועלות במתחמי קניות מוגדרים.
כמו כן, לא נבדק היקף הפעילות של מרכולים בשבת, נושא שעלה לכותרות בשנים האחרונות בשל מאבקים שונים בסוגיה זו בתל אביב ובירושלים.
בשני תחומים אלו אין רשימה מסודרת של חנויות או מרכולים הפועלים במדינה.
בדומה לכך, בתחום התרבות והבילוי לא נבדק היקף הפעילות של בתי קפה ומסעדות וכן לא נבדק היקף הפעילות של בריכות בשבת.
חשוב להדגיש שבכל ארבעת התחומים הללו ידוע בוודאות על פעילות רחבה בשבתות, אך כאמור בשל הקשיים המתודולוגיים לא תהיה אליהם במחקר זה התייחסות.

למחקר המלא

עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת

על ידי דת ומדינה, שבת אין תגובות

אביעד הומינר ואריאל פינקלשטיין

פסק דין שניתן על ידי בית הדין לעבודה באוגוסט האחרון העלה על סדר היום הציבורי את סוגיית קיום משחקי כדורגל בשבת. פסק הדין קבע שקיום משחקי ליגות הכדורגל בשבת הוא עברה על החוק, מכיוון שקבוצות הכדורגל לא קיבלו כל היתר להעסקה בשבת. פסק הדין פתח דיון ציבורי רחב בנושא קיום משחקי הכדורגל בשבת. הדיון נגע לא רק בשאלת חוקיות העסקת השחקנים שומרי המסורת ביום זה, אלא בעצם קיום המשחק הפומבי תוך חילול שבת, ובשאלת יכולתם של שומרי מסורת להשתלב בעולם זה כשחקנים וכצופים.

יש להבחין בכך שענף הכדורגל בישראל כולל בתוכו שתי סוגיות שונות: הכדורגל המקצועני (הליגות הבכירות) והכדורגל העממי (הליגות הנמוכות והליגות לילדים ולנוער). אמנם החלטת בית הדין לעבודה התייחסה לכדורגל המקצועני, אך הדיון הציבורי שמתנהל בימים אלו עוסק גם בכדורגל העממי, ולפיכך מן הצורך להתייחס באופן משמעותי גם אליו. למעשה, הדיון הציבורי בנושא הכדורגל העממי רלוונטי לכלל הספורט העממי בישראל ואף לספורט המקצועני במספר ענפים.

בהתייחסו לסוגיית הכדורגל המקצועני בוחן נייר העמדה את משחקי ליגת העל בעונת הכדורגל 2015-2014, ומצביע על כך שבעונה זו רק 57 משחקים – המהווים 23.75% מהמשחקים במהלך העונה – נערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת, כאשר 29 מתוכם החלו פחות משעה לפני צאת השבת. מכאן שבמחזורים רבים ניתן לדחות מעט את תחילת המשחקים כך שהם לא ייערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת.

בנוסף, מצביע נייר העמדה על כך שרוב המשחקים המתחילים זמן רב לפני צאת השבת מתקיימים במסגרת השלב הסופי של העונה (הפליי-אוף). הדבר לא קשור בהכרח לשעון הקיץ, אלא להחלטה מכוונת לערוך משחקים בשלב זה בשעות מוקדמות הרבה יותר מאשר בשאר העונה, לעתים אף בצהרי היום. לפיכך, נראה כי ניתן לעשות מאמץ מסוים ולדחות חלק מהמשחקים לשעות מאוחרות יותר.

כמו כן, נייר העמדה מעלה כי ברוב מחזורי הליגה נערכו חמישה משחקים ביום השבת (רובם, כאמור, לאחר צאת השבת), ושני משחקים בימים ראשון ושני. למרות זאת, בשמונה מחזורים (כרבע מהמחזורים) נערכו ארבעה משחקים ביום השבת ושלושה משחקים בימים ראשון ושני. משכך, נראה שאין מניעה להעביר עוד כמה משחקים לימים ראשון ושני כך שלא ישוחקו בשבת. כמו כן, בשבתות הקיץ ניתן לקיים משחקים בימי שישי סביב השעה 17:00, וכך אכן נעשה בעבר הלא-רחוק. על כל זאת יש להוסיף כי אם תתקבלנה אחת ההצעות להוספת ימי שבתון למשק בימים ראשון או שישי, נראה שהדבר יקל עוד יותר על העברת משחקים לימים אלו, ואף לימי חמישי.

באשר לסוגיית הספורט העממי בוחן נייר העמדה מספר הצעות שונות להגדלת ימי המנוחה בישראל, מתוך תפיסה שלפיה יש לפעול על מנת שכלל האימונים, המשחקים והתחרויות של הספורט העממי לא יתקיימו בשבת, וזאת כדי לאפשר לחלקים רחבים ככל הניתן של האוכלוסייה להשתתף באירועים הללו. אנו סבורים שהפתרון האידאלי בסוגיה זו הוא ביטול הלימודים בימי שישי. לדעתנו, מדובר בפתרון הדורש את הרפורמה הפשוטה ביותר מחד גיסא, ומאידך גיסא מאפשר לעולם הספורט העממי בישראל שדרוג משמעותי, לצד יתרונות נוספים שאינם קשורים לספורט.

עם זאת, בשלב הראשוני, ומתוך הבנה שלא ניתן לקדם רפורמה מעין זו בזמן קצר, אנו ממליצים להעביר לימי שישי את אליפויות הספורט לנוער הנערכות אחת לתקופה, ובמידת האפשר אף להעביר אותן לערבי החול במהלך השבוע או לימי חופשה מרוכזים כדוגמת חנוכה. ההמלצה בהקשר זה היא שמשרד החינוך – בתיאום עם משרד התרבות והספורט – יוציא הנחיה שתאפשר לתלמידים המשתתפים באירועים אלו להשתחרר אליהם (באישור ההורים כמובן).

בסיכומם של דברים מן הראוי להעיר כי למרות המתח הרב לכאורה שסוגיות אלו טומנות בחובן בהקשרו של השסע הדתי-חילוני, נראה כי בפועל הסוגיה איננה כה סבוכה, ושעם מעט רצון טוב ומאמץ של הגורמים הרלוונטיים ניתן להגיע לפתרונות מוסכמים שכלל הציבור הישראלי יצא נשכר מהם.

למחקר המלא

שבת ישראלית

על ידי דת ומדינה, שבת אין תגובות

שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון-מדן

נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין

 

ימיו של הוויכוח על מעמד השבת בישראל כימי הציונות הם. כבר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, נתגלע הוויכוח על שמירת השבת בפרהסיה. במוקד הוויכוח עמדה אז שאלת דמותו של המרחב הציבורי ביישוב היהודי המתחדש, והשבת הייתה הסמל המובהק לכך. המאבק על השבת נמשך והתפתח גם לאחר קום המדינה, ובמרוצת השנים טרם נקבעה נוסחה מוסכמת על הכלל בנוגע לשבת במרחב הציבורי.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים להגיע להסכמה המקובלת על רוב הציבור, על מנת לנסח חוק שיעצב ויכונן את דמותה של השבת כיום מנוחה, לטובת ורווחת הציבור ולמען שמירה על צביונה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הניסיון המגובש ביותר בעניין זה נעשה על ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן במסמך "אמנת גביזון-מדן" שפורסם בשנת 2003.

מטרתו של נייר עמדה זה היא לתת תמונת מצב על מעמדה של השבת בישראל של שנת 2014, ובעקבות כך לקדם הצעה לחוק שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה ברוח אמנת גביזון-מדן.

הפרק הראשון בנייר עמדה זה סוקר את ההיסטוריה של השבת בישראל תוך התמקדות בשחיקת מעמדה: מאז שנות השמונים נמשך הכרסום במעמד השבת במרחב העירוני. כך החלו להיפתח בשבת מרכזי קניות וקניונים בערים רבות במהלך שנות התשעים, על אף התנגדות ומחאה אקטיבית של חוגים דתיים. כמו כן, בניגוד לסטטוס-קוו, התנועה בשבת ברחובות שבהם ישנו רוב דתי נקבעה על-ידי בג"ץ בפרשת בר-אילן כהכרחית מכוח חופש התנועה של המיעוט החילוני.

פרק זה מציג גם את מעמדה החוקי והמשפטי של השבת מתוך התבוננות במגמה המחלישה ומצמצמת את תחום השבת בפסיקה המשפטית. החוקים השונים המסדירים את מעמד השבת מסווגים לחוק הכולל היבט חברתי מחד (חוק שעות עבודה ומנוחה) ולחוק הכולל היבט דתי מאידך (חוקי העזר העירוניים). ניתוח הפסיקות השונות בעניין השבת מלמד שבית המשפט נוטה לצדד יותר בהיבט החברתי של השבת ובמקביל פועל לצמצם ולדחוק את ההיבט הדתי הקיים בחקיקה. באופן כללי, לאורך השנים ניתן להצביע על מגמה המצמצמת את תחומה של השבת ומחזקת את זכויות הפרט על חשבונה.

לפיכך, פרק זה מבהיר היטב את הצורך בחוק ברור ואחיד שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה.

הפרק השני עוסק בסוגיית העבודה בשבת ומראה שבין היתר, מתקיימת בשבת העסקת עובדים במרכזי קניות גדולים מחוץ לערים (במקומות כמו שפיים-געש) ואף בתעשייה ובמסחר. במצב זה כרוכות בעיות חברתיות רבות: כ-15% מהעובדים בישראל מועסקים בשבת ורובם הגדול יהודים. מרבית המועסקים בשבת אינם מקבלים יום מנוחה חלופי, ולפחות שני שלישים מהם היו מעדיפים שלא לעבוד בשבת. רובם של העובדים הנם בעלי משפחות המגיעים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות.

ההצעה לפתרון המצב המוצגת בפרק זה היא לקבוע בחוק כי אין לקיים בשבת פעילות תעשייה ומסחר, ובכלל זה פעילותם של מפעלי תעשייה, בנקים, חנויות, רשתות הפצה, קניונים וכיוצא באלה. מנגד, אנו רואים לנכון לאפשר בשכונות ויישובים שאין בהם רוב משמעותי של תושבים שומרי שבת, את קיומן של פעילות בילוי, תרבות ובידור – ובכך כלולים: מסעדות, בתי בילוי, תיאטראות, בתי קולנוע, מוזיאונים וכיוצא באלה – וזאת מתוך הקפדה על מסגרות של מיקום והגבלת רעש.

לחלוקה שבין מסחר ובילוי יש בעינינו מספר הצדקות: ראשית, מטבע הדברים רבים מהצעירים נוטים לעבוד בעבודות הקשורות למקומות בילוי, וזאת כעבודה זמנית, בניגוד לענפי התעשייה והמסחר שבהם רוב העובדים הנם בעלי משפחות וילדים, העובדים באותו מקום באופן קבוע ובמשך שנים רבות. שנית, בעוד תפקידו של הבילוי למלא את הזמן הקיים, ולכן תפקיד תחליפיו בימי החול מוגבל, שהרי עדיין נותרה השבת כחלל פנוי, הרי הקניות מצד עצמן לא נועדו בדרך כלל לצורך מילוי חלל הזמן הפנוי אלא לצורך ההצטיידות והרכישה, וניתן למצוא להן פתרונות של שעות פנאי משותפות למשפחה, שאינן בשבת. שלישית, פתיחת עסקים יוצרת מסגרת תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלה של מוסדות בילוי למיניהם. היחס בין הערכים הנוגדים במסחר שונה מאשר בתחום הבידור. כאן האינטרסים הכלכליים תופסים מקום חשוב ביותר. גורם התחרות והשפעת כוחות השוק יפעלו בדרך הרסנית על מי שיחפוץ לשמור שבת.

על כל פנים, ההבחנה בין בילוי למסחר אינה חייבת להיות עקרונית. לדעתנו, מדובר בפשרה ראויה אשר מאפשרת שמירת אורח חיים 'רגיל' בצורה מספקת, ושאיננה פוגעת בצורה אנושה בחופש העיסוק מחד ומשַווָה אופי מיוחד לשבת מאידך.

הפרק השלישי עוסק בסוגיית הפעלת התחבורה הציבורית בשבת ומתייחס להשלכות של הסדר הסטטוס-קוו על קבוצת "שבויי התחבורה הציבורית" – אלו שאין באפשרותם להתנייד ללא תחבורה ציבורית. קבוצה זו מורכבת בעיקר מאנשים השייכים לשכבות החלשות של החברה ומקשישים, צעירים וסטודנטים. השבתה כללית של התחבורה הציבורית בשבת פוגעת ביכולת התנועה של אוכלוסייה זו בשבתות ויוצרת למעשה אי-שוויון בנגישות למקומות בילוי ופנאי בין קבוצת בעלי הרישיון והרכבים לקבוצת חסרי הרישיון ו/או הרכבים.

לפיכך, מוצעת בפרק זה הפעלה של תחבורה ציבורית בשבת על ידי מוניות שירות עבור רשויות מקומית שירצו בכך, וזאת במתכונת שבת, ותוך שמירה מרבית על צביון השבת. הקביעה כי התחבורה הציבורית תופעל באמצעות מוניות שירות ולא באמצעות אוטובוסים נובעת משתי סיבות המבקשות להקטין את הפגיעה בצביון השבת:

ראשית, הפעלת מוניות שירות פוגעת פחות בצביון השבת במרחב הציבורי מאשר הפעלת אוטובוסים, שהרי מדובר בכלי רכב קטנים בעלי נוכחות ונראות נמוכה יותר. שנית, בשונה מענף האוטובוסים, על אף שענף מוניות השירות נמצא בפיקוח של משרד התחבורה הוא אינו מסובסד כלל על ידי המדינה. לעובדה כי המדינה לא משתתפת בסבסוד הנסיעות בשבתות יש משמעות רבה מבחינה סמלית והלכתית, והיא אף מאפשרת לראות את הקרבה בין ענף מוניות השירות לענף המוניות המיוחדות (ספיישל), שאינו נתפס כתחבורה ציבורית שפעילותה מוגבלת בשבתות.

כמו כן, מוצע שלא להזכיר במפורש כי הפעלת התחבורה הציבורית מותרת בשבת, אלא לנסח את הדברים באופן נגטיבי, כך שיתואר האופן שבו תוגבל התחבורה הציבורית בשבת בלבד – מתוך הנחה כי כל מה שלא הוגבל מותר הוא. כך גם מוצע לגבי פעולות תרבות, בילוי ובידור בשבת. ניסוח הצעת החוק באופן פוזיטיבי ("תחבורה ציבורית תופעל בשבת") מקשה על חלק מהגורמים הדתיים לתמוך בהצעה, שכן יש בכך תמיכה ישירה במעשה שההלכה היהודית אוסרת בפירוש, ולכן מוצע לנסח את החקיקה בנושא באופן נגטיבי בלבד. הבחנה זו נעשתה לראשונה על ידי הרב ישראל רוזן ממכון צומת, והיא באה לידי ביטוי בהצעת החוק של חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב (המפד"ל), שעליה חתמו מספר רבנים חשובים בציונות הדתית.

בפרק הרביעי והחותם מוצגים הקווים הכלליים של ההצעה שנייר עמדה זה מבקש להציע, לצד דברי הסבר המבוססים על שלושת פרקי נייר העמדה הראשונים.

לנייר העמדה המלא

שינוי גודל גופנים
ניגודיות