שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון-מדן
נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין
ימיו של הוויכוח על מעמד השבת בישראל כימי הציונות הם. כבר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, נתגלע הוויכוח על שמירת השבת בפרהסיה. במוקד הוויכוח עמדה אז שאלת דמותו של המרחב הציבורי ביישוב היהודי המתחדש, והשבת הייתה הסמל המובהק לכך. המאבק על השבת נמשך והתפתח גם לאחר קום המדינה, ובמרוצת השנים טרם נקבעה נוסחה מוסכמת על הכלל בנוגע לשבת במרחב הציבורי.
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים להגיע להסכמה המקובלת על רוב הציבור, על מנת לנסח חוק שיעצב ויכונן את דמותה של השבת כיום מנוחה, לטובת ורווחת הציבור ולמען שמירה על צביונה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הניסיון המגובש ביותר בעניין זה נעשה על ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן במסמך "אמנת גביזון-מדן" שפורסם בשנת 2003.
מטרתו של נייר עמדה זה היא לתת תמונת מצב על מעמדה של השבת בישראל של שנת 2014, ובעקבות כך לקדם הצעה לחוק שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה ברוח אמנת גביזון-מדן.
הפרק הראשון בנייר עמדה זה סוקר את ההיסטוריה של השבת בישראל תוך התמקדות בשחיקת מעמדה: מאז שנות השמונים נמשך הכרסום במעמד השבת במרחב העירוני. כך החלו להיפתח בשבת מרכזי קניות וקניונים בערים רבות במהלך שנות התשעים, על אף התנגדות ומחאה אקטיבית של חוגים דתיים. כמו כן, בניגוד לסטטוס-קוו, התנועה בשבת ברחובות שבהם ישנו רוב דתי נקבעה על-ידי בג"ץ בפרשת בר-אילן כהכרחית מכוח חופש התנועה של המיעוט החילוני.
פרק זה מציג גם את מעמדה החוקי והמשפטי של השבת מתוך התבוננות במגמה המחלישה ומצמצמת את תחום השבת בפסיקה המשפטית. החוקים השונים המסדירים את מעמד השבת מסווגים לחוק הכולל היבט חברתי מחד (חוק שעות עבודה ומנוחה) ולחוק הכולל היבט דתי מאידך (חוקי העזר העירוניים). ניתוח הפסיקות השונות בעניין השבת מלמד שבית המשפט נוטה לצדד יותר בהיבט החברתי של השבת ובמקביל פועל לצמצם ולדחוק את ההיבט הדתי הקיים בחקיקה. באופן כללי, לאורך השנים ניתן להצביע על מגמה המצמצמת את תחומה של השבת ומחזקת את זכויות הפרט על חשבונה.
לפיכך, פרק זה מבהיר היטב את הצורך בחוק ברור ואחיד שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה.
הפרק השני עוסק בסוגיית העבודה בשבת ומראה שבין היתר, מתקיימת בשבת העסקת עובדים במרכזי קניות גדולים מחוץ לערים (במקומות כמו שפיים-געש) ואף בתעשייה ובמסחר. במצב זה כרוכות בעיות חברתיות רבות: כ-15% מהעובדים בישראל מועסקים בשבת ורובם הגדול יהודים. מרבית המועסקים בשבת אינם מקבלים יום מנוחה חלופי, ולפחות שני שלישים מהם היו מעדיפים שלא לעבוד בשבת. רובם של העובדים הנם בעלי משפחות המגיעים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות.
ההצעה לפתרון המצב המוצגת בפרק זה היא לקבוע בחוק כי אין לקיים בשבת פעילות תעשייה ומסחר, ובכלל זה פעילותם של מפעלי תעשייה, בנקים, חנויות, רשתות הפצה, קניונים וכיוצא באלה. מנגד, אנו רואים לנכון לאפשר בשכונות ויישובים שאין בהם רוב משמעותי של תושבים שומרי שבת, את קיומן של פעילות בילוי, תרבות ובידור – ובכך כלולים: מסעדות, בתי בילוי, תיאטראות, בתי קולנוע, מוזיאונים וכיוצא באלה – וזאת מתוך הקפדה על מסגרות של מיקום והגבלת רעש.
לחלוקה שבין מסחר ובילוי יש בעינינו מספר הצדקות: ראשית, מטבע הדברים רבים מהצעירים נוטים לעבוד בעבודות הקשורות למקומות בילוי, וזאת כעבודה זמנית, בניגוד לענפי התעשייה והמסחר שבהם רוב העובדים הנם בעלי משפחות וילדים, העובדים באותו מקום באופן קבוע ובמשך שנים רבות. שנית, בעוד תפקידו של הבילוי למלא את הזמן הקיים, ולכן תפקיד תחליפיו בימי החול מוגבל, שהרי עדיין נותרה השבת כחלל פנוי, הרי הקניות מצד עצמן לא נועדו בדרך כלל לצורך מילוי חלל הזמן הפנוי אלא לצורך ההצטיידות והרכישה, וניתן למצוא להן פתרונות של שעות פנאי משותפות למשפחה, שאינן בשבת. שלישית, פתיחת עסקים יוצרת מסגרת תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלה של מוסדות בילוי למיניהם. היחס בין הערכים הנוגדים במסחר שונה מאשר בתחום הבידור. כאן האינטרסים הכלכליים תופסים מקום חשוב ביותר. גורם התחרות והשפעת כוחות השוק יפעלו בדרך הרסנית על מי שיחפוץ לשמור שבת.
על כל פנים, ההבחנה בין בילוי למסחר אינה חייבת להיות עקרונית. לדעתנו, מדובר בפשרה ראויה אשר מאפשרת שמירת אורח חיים 'רגיל' בצורה מספקת, ושאיננה פוגעת בצורה אנושה בחופש העיסוק מחד ומשַווָה אופי מיוחד לשבת מאידך.
הפרק השלישי עוסק בסוגיית הפעלת התחבורה הציבורית בשבת ומתייחס להשלכות של הסדר הסטטוס-קוו על קבוצת "שבויי התחבורה הציבורית" – אלו שאין באפשרותם להתנייד ללא תחבורה ציבורית. קבוצה זו מורכבת בעיקר מאנשים השייכים לשכבות החלשות של החברה ומקשישים, צעירים וסטודנטים. השבתה כללית של התחבורה הציבורית בשבת פוגעת ביכולת התנועה של אוכלוסייה זו בשבתות ויוצרת למעשה אי-שוויון בנגישות למקומות בילוי ופנאי בין קבוצת בעלי הרישיון והרכבים לקבוצת חסרי הרישיון ו/או הרכבים.
לפיכך, מוצעת בפרק זה הפעלה של תחבורה ציבורית בשבת על ידי מוניות שירות עבור רשויות מקומית שירצו בכך, וזאת במתכונת שבת, ותוך שמירה מרבית על צביון השבת. הקביעה כי התחבורה הציבורית תופעל באמצעות מוניות שירות ולא באמצעות אוטובוסים נובעת משתי סיבות המבקשות להקטין את הפגיעה בצביון השבת:
ראשית, הפעלת מוניות שירות פוגעת פחות בצביון השבת במרחב הציבורי מאשר הפעלת אוטובוסים, שהרי מדובר בכלי רכב קטנים בעלי נוכחות ונראות נמוכה יותר. שנית, בשונה מענף האוטובוסים, על אף שענף מוניות השירות נמצא בפיקוח של משרד התחבורה הוא אינו מסובסד כלל על ידי המדינה. לעובדה כי המדינה לא משתתפת בסבסוד הנסיעות בשבתות יש משמעות רבה מבחינה סמלית והלכתית, והיא אף מאפשרת לראות את הקרבה בין ענף מוניות השירות לענף המוניות המיוחדות (ספיישל), שאינו נתפס כתחבורה ציבורית שפעילותה מוגבלת בשבתות.
כמו כן, מוצע שלא להזכיר במפורש כי הפעלת התחבורה הציבורית מותרת בשבת, אלא לנסח את הדברים באופן נגטיבי, כך שיתואר האופן שבו תוגבל התחבורה הציבורית בשבת בלבד – מתוך הנחה כי כל מה שלא הוגבל מותר הוא. כך גם מוצע לגבי פעולות תרבות, בילוי ובידור בשבת. ניסוח הצעת החוק באופן פוזיטיבי ("תחבורה ציבורית תופעל בשבת") מקשה על חלק מהגורמים הדתיים לתמוך בהצעה, שכן יש בכך תמיכה ישירה במעשה שההלכה היהודית אוסרת בפירוש, ולכן מוצע לנסח את החקיקה בנושא באופן נגטיבי בלבד. הבחנה זו נעשתה לראשונה על ידי הרב ישראל רוזן ממכון צומת, והיא באה לידי ביטוי בהצעת החוק של חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב (המפד"ל), שעליה חתמו מספר רבנים חשובים בציונות הדתית.
בפרק הרביעי והחותם מוצגים הקווים הכלליים של ההצעה שנייר עמדה זה מבקש להציע, לצד דברי הסבר המבוססים על שלושת פרקי נייר העמדה הראשונים.
לנייר העמדה המלא
