מחקר זה בוחן את תופעת ריבוי הכשרויות בשוק מצרכי המזון המיוצרים בישראל. מטרת המחקר היא לאמוד את היקף התופעה ולהסיק מן הממצאים לגבי מידת הרלוונטיות של כשרות הרבנות הראשית ליצרני המזון. הממצאים מצביעים באופן מובהק על נכונותם הגבוהה של יצרני מזון בישראל לרכוש הכשרים פרטיים מעבר לכשרות הרבנית המחויבת מכוח החוק, חרף העלויות הנוספות הכרוכות בכך.
מצאנו עוד כי במקרים רבים תפקודה של הרבנות הראשית אינו אפקטיבי או נעדר ערך מוסף מבחינה כשרותית.
נייר עמדה זה מבקש להציג הצעת חוק שתביא לפתרון הבעיה של מקרי עגינות הנובעים מסירובו של האיש לתת לאשתו גט, או מסירובה של האישה לקבל גט, ובכך לשחרר אותם מקשר שהם אינם רוצים בו. הצעת החוק נסמכת על מנגנון שהוצע בתלמוד הבבלי כאמצעי שמאפשר לבית הדין, במקרים חמורים, לבטל את התוקף של אקט הקידושין שקשר מלכתחילה את בני הזוג זה לזו. מנגנון זה מכונה – הפקעת קידושין.
כפי שיוצג במסמך, הסמכות להפקיע קידושין נתונה לא רק בידו של בית הדין אלא גם בידיו של "הקהל". כלומר, גם לקהילה שבתוכה חיים בני הזוג ישנה הרשות להחליט על החלתה של "הפקעת קידושין", במקרים הראויים לכך לפי דעת בני הקהילה. במציאות המודרנית היכולת לקבל החלטות בשם "הקהל" מסורה בידי הכנסת. המלצתו המרכזית של פרופ' ברכיהו ליפשיץ,[1] מחבר מסמך זה, היא שהמציאות הקשה של עגינות הנוצרת עקב סרבנות הגט צריכה להוביל לחקיקה בכנסת שתקבע את השימוש ב"הפקעת קידושין" כדרך לפתרון הבעיה ולהצלת הנשים ממצוקתן.
חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, שעבר בכנסת בשנת 1996, היה אמור להוות מהפכה בשירותי הקבורה בישראל שתאפשר לכל אזרח המעוניין בכך להיקבר בקבורה אזרחית במימון המדינה. נייר עמדה זה מראה כי על אף שעברו 20 שנה מאז שהחוק נחקק, הוא כמעט אינו מיושם בפועל. נייר עמדה זה מבקש לעמוד על החשיבות הרבה שיש בקידום הקבורה האזרחית עבור כלל הציבורים במדינה. ראשית, ישנו צורך אקוטי בקבורה אזרחית עבור אוכלוסיית חסרי הדת והמסופקים המונה למעלה מ-300,000 איש, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. שנית, קבורה אזרחית תחזק את חופש הפרט ותאפשר לכל אדם להיקבר על פי צו מצפונו. שלישית, קידום הקבורה האזרחית יצמצם את החיכוכים המתקיימים לאורך השנים בין הציבור הרחב ובין הממסד הדתי בתחומים כדוגמת חריטה לועזית על המצבה, קבורת נפלים ואופי טקס הקבורה, כאשר מנגד, הממסד הדתי יזכה לעצמאות הלכתית רחבה יותר ופחות התערבות מצד בתי המשפט. רביעית, קידום הקבורה האזרחית ימנע את תופעת הקבורה הלא חוקית בתשלומים גבוהים המתקיימת כיום ביישובים חקלאיים רבים. בסיכומו של דבר נייר העמדה ממליץ להעביר את הסמכויות בנושא הקבורה האזרחית מהמשרד לשירותי דת למשרד הפנים, הן מפני שמדובר בהליך אזרחי ולכן אין זה ראוי שהמשרד לשירותי דת יהיה מופקד עליו, והן בשל העובדה שהמשרד לשירותי דת כשל במהלך השנים ביישום החוק. במקביל, יש לבחון את שינוי הסטטוס של בתי עלמין אזרחיים קיימים לבתי עלמין אזוריים, במטרה שיוכלו לספק שירותי קבורה אזרחית לתושבי האזור. כמו כן, יש להבטיח כי בתי עלמין אזרחיים שיוקמו בעתיד יוגדרו כאזוריים. בנוסף, ראוי לקדם תקצוב פיתוח עצמאי לבתי עלמין אזרחיים שהקמתם מתעכבת בשל חוסר יכולת של הרשויות המקומיות להשקיע סכומי כסף גדולים בהקמתם. כמו כן, על הביטוח הלאומי לעדכן את נהליו ולאפשר מימון של קבורה אזרחית במקרים בהם לא קיימת אפשרות לקבורה אזרחית בתחומי הרשות המקומית.
המתח בין דת למדינה הוא אחד מהנושאים המכוננים את השיח הציבורי במדינת ישראל עוד מתקופת טרום הקמתה. מסיבות שונות – פוליטיות ומהותיות – בתקופה האחרונה שב וחזר הדיון בנושאים אלו למוקד סדר היום הציבורי.
נושאים כדוגמת מקומה של השבת במרחב הציבורי, סוגיית הגיור, אופן בחירות רבנים, נישואים אזרחיים ותפקודה של מערכת הכשרות הממלכתית היו חלק ממכלול נושאים שהפכו לסלע מחלוקת עז בשנים האחרונות במאבקים ציבוריים ובהצעות חוק.
גורמים דתיים מסוימים ראו בניסיונות אלו פגיעה קשה ביסודות היהדות ו"גל חקיקה חסר אחריות" ואנטי-דתי, ואילו גורמים אחרים (חלקם דתיים) ראו בניסיונות אלו אפשרות לייצב את היחסים בין דת למדינה בישראל, שייתכן שעלו על שרטון.
למרות שמדובר באחד משירותי הדת החשובים ביותר, אשר מאות אלפי נשים עושות בו שימוש מדי חודש, מערך המקוואות קיבל תשומת לב פחותה.
למעשה, עד היום לא נכתבה עבודה מחקרית המציגה את מערך המקוואות על היבטיו השונים.
האדם החשוף לשיח התקשורתי בישראל עלול להסיק כי אין כל בעיות במערך זה מלבד הדיון על היחס של הבלניות לנשים הבאות לטבול.
למעשה, כפי שיוצג במחקר זה, תמונה זו אינה נכונה כלל וכלל ומערך המקוואות סובל מבעיות רבות נוספות.
מחקר זה הנו תוצר של צוות חשיבה ומחקר שפעל במכון לאסטרטגיה ציונית ועסק במערך המקוואות. המחקר מחולק לשלושה חלקים:
החלק הראשון מתמקד בהיבטים הכלכליים והמנהליים של מערך המקוואות, היבטים המצויים בפיקוחו ואחריותו של המשרד לשירותי דת.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי במאי 2015.
החלק השני מתמקד בהיבטים התברואתיים של מערך המקוואות המצויים בפיקוחו של משרד הבריאות.
ממצאי חלק זה פורסמו כמחקר עצמאי באוקטובר 2015.
החלק השלישי עוסק בהמלצות צוות המחקר לייעול ושיפור של מערך המקוואות, לטווח הקצר ולטווח הארוך.
הרעיון לקביעת יום שבתון נוסף במדינת ישראל עלה בשיח הציבורי ובכנסת מספר פעמים מאז שנת 2000, כאשר באופן מסורתי, המבקשים להנהיג יום שבתון נוסף במשק התמקדו ביום ראשון.
ההצעה הרצינית ביותר שהונחה על הפרק ביקשה להפוך את יום ראשון ליום שבתון כאשר שעות העבודה של יום זה יושלמו בעיקר ביום שישי שיהווה יום עבודה חלקי, ובהוספת חצי שעת עבודה לכל אחד מהימים שני עד חמישי.
תומכי המהלך העלו מספר טיעונים מרכזיים: לטענתם, המהלך יחזק את הכלכלה הישראלית בשל התאמת ימי החופשה למשקים המערביים בעולם, יחזק את ענפי התרבות, הספורט והתיירות ויאפשר הצגת פתרונות באשר להסדרים הנוגעים למעמד הדתי של יום השבת.
כותבי נייר עמדה זה סבורים כי הטיעונים בדבר היכולת של ההצעה לקדם הסדר מחודש באשר למעמד השבת בישראל מופרזים.
ייתכן אמנם שבתוך מהלך של הסדר כולל לגבי מעמדה של השבת תאפשר הצעה מסוג זה להקהות כמה עוקצים מתוך המחלוקת, אולם, במבט כללי על סוגיית השבת נראה שאין לראות בהצעה זו יותר מאשר כלי עזר אפשרי לכך אך לא הכרחי, בעוד הדגש המרכזי בהסדר המחלוקת על השבת צריך להיות מופנה לכך שיושג הסדר שבתוך גבולות השבת עצמה יספק את הצדדים השונים.
באשר לטיעונים הכלכליים, הרי שוועדה בין-משרדית שהקימה הממשלה לבחינת המהלך, בראשות המועצה הלאומית לכלכלה, הצביעה על השלכות כלכליות שליליות רבות של ההצעה. על פי הוועדה, החיסרון המרכזי של ההצעה טמון בכך שבעקבות הוספת יום עבודה מקוצר בשישי והארכת ימי העבודה באמצע השבוע, פריון העבודה בישראל ייפגע והדבר יפגע בתוצר ובסופו של דבר גם בכיסו של האזרח הפשוט.
זוהי הסיבה שכל הגורמים הכלכליים המרכזיים במדינה מתנגדים להצעה, בטענה שהדבר יפגע בכלכלת ישראל.
התנגדויות משמעותיות נוספות עלו בשל חוסר היתכנות בשל עומסי תחבורה כבדים שייווצרו כתוצאה מיום עבודה חלקי בשישי, ובשל העובדה שגופים משמעותיים כדוגמת צה"ל וחלקים ממערכת החינוך לא ישתלבו במהלך, דבר שיכול להקשות על היתכנותו.
גם בקרב הציבור המוסלמי והדרוזי עלתה התנגדות למהלך, שיהפוך את היום הקדוש לקבוצות אוכלוסייה אלו – המונות כ-%0.
מאזרחי ישראל –ליום עבודה מן המניין. אמנם, גם הוועדה הסכימה כי המהלך יביא ליתרונות ביצירת מרווח רב לתרבות וספורט, אך העמדת הדברים אל מול החסרונות הרבים שביישום ההצעה הביאה לבסוף לפסילת ההצעה.
כמו כן, שני סקרים שונים שבחנו את עמדת הציבור הרחב בנושא מלמדים כי כ-%50 מהציבור תומך בהצעה לעומת %44-%42 המתנגדים לה, וזאת אף אם ההצעה תכלול הפחתה של שעות העבודה השבועיות במשק.
גם מבין התומכים בהצעה, רבים טענו כי אם הדבר יביא לפגיעה כלכלית בכיסם הם יתנגדו לה.
אנו סבורים שאת רוב היתרונות עבור הספורט והתרבות בישראל הגלומים בהצעת יום שבתון ביום ראשון ניתן להשיג גם בקידום הצעה זו, ובעיקר בדגש על שילוב ספורטאים דתיים בתחרויות הספורט בישראל.
מחקר זה הוא הפרסום השלישי במסגרת פרויקט "שביל הזהב" במכון לאסטרטגיה ציונית העוסק בסוגיית השבת. קדמו לו הפרסומים "שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון- מדן" , ו"עוד שבת של כדורגל? מתווה להסדרת משחקי הכדורגל והספורט בשבת".
בעוד מטרת שני הפרסומים הקודמים הייתה להציע מתווים להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל, מטרתו של נייר זה הנה מחקרית בעיקרה: הצגת מסד נתונים מסודר על הפעילות בשבת בישראל בתחומי התרבות, הבילוי, המסחר והתחבורה הציבורית. במסגרת הפעילות המחקרית של הצוות בתחום השבת עלה הצורך בכתיבת מחקר מסוג זה. באופן מפתיע, על אף שהשיח הציבורי בישראל עוסק רבות בסוגיית השבת, לא נערכה עד כה בדיקה משמעותית על היקף הפעילות בשבת בתחומים השונים.
הנתונים המרכזיים המוצגים תדיר בנושא זה הם סקרי דעת קהל או מחקרים הבוחנים את היקף העבודה בשבת, אך לא מחקרים הבוחנים את היקף הפעילות בשבת של ענפים ותחומים שונים.
מטרתו של מחקר זה היא להשלים חוסר זה על מנת להעשיר את הדיון הציבורי בסוגיית השבת ולבססו על מידע רלוונטי ומעודכן כפי שנבדק בדצמבר 2015.
הפרק הראשון של המחקר הוא פרק מבוא הסוקר את החקיקה השונה העוסקת ביום השבת.
פעילות בתי הקולנוע בשבת נסקרת בפרק השני, פעילות המוזיאונים המוכרים בשבת נסקרת בפרק השלישי ופעילות מוסדות התרבות (היכלי תרבות ותיאטראות) בשבת נסקרת בפרק הרביעי.
הפרק החמישי בוחן את פעילות הקניונים ומרכזי הקניות בשבת, והפרק השישי בוחן את פעילות התחבורה הציבורית בשבת.
הפרק השביעי בוחן בקצרה את פעילות גני החיות והגנים הלאומיים בשבת.
בתחילת כל פרק יוצג מבוא מתודולוגי לנתונים המוצגים בפרק.
בחלק מהפרקים יוצג גם פילוח של הנתונים בחלוקה לפי מחוז.
החלוקה למחוזות בכל הפרקים במחקר זה הנה על פי החלוקה הרשמית של המדינה.
הפרק השמיני והאחרון מציג דיון קצר במשמעות הממצאים ומנתח לאורם את האפשרות להגיע להסדרה מחודשת של מעמד השבת בישראל.
ראוי לציין כי על אף שהמחקר מקיף תחומים וענפים רבים, ישנם כמה תחומים שלא נכללו בו בעקבות קשיים מתודולוגים: מחסור במסד נתונים ראשוני שעליו ניתן לבסס בדיקה או קושי לאסוף נתונים בהיקף נרחב.
כך, בתחום המסחר המחקר בדק קניונים ומרכזי קניות בלבד, אך אין בו התייחסות להיקף הפעילות של חנויות רבות שאינן פועלות במתחמי קניות מוגדרים.
כמו כן, לא נבדק היקף הפעילות של מרכולים בשבת, נושא שעלה לכותרות בשנים האחרונות בשל מאבקים שונים בסוגיה זו בתל אביב ובירושלים.
בשני תחומים אלו אין רשימה מסודרת של חנויות או מרכולים הפועלים במדינה.
בדומה לכך, בתחום התרבות והבילוי לא נבדק היקף הפעילות של בתי קפה ומסעדות וכן לא נבדק היקף הפעילות של בריכות בשבת.
חשוב להדגיש שבכל ארבעת התחומים הללו ידוע בוודאות על פעילות רחבה בשבתות, אך כאמור בשל הקשיים המתודולוגיים לא תהיה אליהם במחקר זה התייחסות.
פסק דין שניתן על ידי בית הדין לעבודה באוגוסט האחרון העלה על סדר היום הציבורי את סוגיית קיום משחקי כדורגל בשבת. פסק הדין קבע שקיום משחקי ליגות הכדורגל בשבת הוא עברה על החוק, מכיוון שקבוצות הכדורגל לא קיבלו כל היתר להעסקה בשבת. פסק הדין פתח דיון ציבורי רחב בנושא קיום משחקי הכדורגל בשבת. הדיון נגע לא רק בשאלת חוקיות העסקת השחקנים שומרי המסורת ביום זה, אלא בעצם קיום המשחק הפומבי תוך חילול שבת, ובשאלת יכולתם של שומרי מסורת להשתלב בעולם זה כשחקנים וכצופים.
יש להבחין בכך שענף הכדורגל בישראל כולל בתוכו שתי סוגיות שונות: הכדורגל המקצועני (הליגות הבכירות) והכדורגל העממי (הליגות הנמוכות והליגות לילדים ולנוער). אמנם החלטת בית הדין לעבודה התייחסה לכדורגל המקצועני, אך הדיון הציבורי שמתנהל בימים אלו עוסק גם בכדורגל העממי, ולפיכך מן הצורך להתייחס באופן משמעותי גם אליו. למעשה, הדיון הציבורי בנושא הכדורגל העממי רלוונטי לכלל הספורט העממי בישראל ואף לספורט המקצועני במספר ענפים.
בהתייחסו לסוגיית הכדורגל המקצועני בוחן נייר העמדה את משחקי ליגת העל בעונת הכדורגל 2015-2014, ומצביע על כך שבעונה זו רק 57 משחקים – המהווים 23.75% מהמשחקים במהלך העונה – נערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת, כאשר 29 מתוכם החלו פחות משעה לפני צאת השבת. מכאן שבמחזורים רבים ניתן לדחות מעט את תחילת המשחקים כך שהם לא ייערכו בזמן שעל פי ההלכה הוא שבת.
בנוסף, מצביע נייר העמדה על כך שרוב המשחקים המתחילים זמן רב לפני צאת השבת מתקיימים במסגרת השלב הסופי של העונה (הפליי-אוף). הדבר לא קשור בהכרח לשעון הקיץ, אלא להחלטה מכוונת לערוך משחקים בשלב זה בשעות מוקדמות הרבה יותר מאשר בשאר העונה, לעתים אף בצהרי היום. לפיכך, נראה כי ניתן לעשות מאמץ מסוים ולדחות חלק מהמשחקים לשעות מאוחרות יותר.
כמו כן, נייר העמדה מעלה כי ברוב מחזורי הליגה נערכו חמישה משחקים ביום השבת (רובם, כאמור, לאחר צאת השבת), ושני משחקים בימים ראשון ושני. למרות זאת, בשמונה מחזורים (כרבע מהמחזורים) נערכו ארבעה משחקים ביום השבת ושלושה משחקים בימים ראשון ושני. משכך, נראה שאין מניעה להעביר עוד כמה משחקים לימים ראשון ושני כך שלא ישוחקו בשבת. כמו כן, בשבתות הקיץ ניתן לקיים משחקים בימי שישי סביב השעה 17:00, וכך אכן נעשה בעבר הלא-רחוק. על כל זאת יש להוסיף כי אם תתקבלנה אחת ההצעות להוספת ימי שבתון למשק בימים ראשון או שישי, נראה שהדבר יקל עוד יותר על העברת משחקים לימים אלו, ואף לימי חמישי.
באשר לסוגיית הספורט העממי בוחן נייר העמדה מספר הצעות שונות להגדלת ימי המנוחה בישראל, מתוך תפיסה שלפיה יש לפעול על מנת שכלל האימונים, המשחקים והתחרויות של הספורט העממי לא יתקיימו בשבת, וזאת כדי לאפשר לחלקים רחבים ככל הניתן של האוכלוסייה להשתתף באירועים הללו. אנו סבורים שהפתרון האידאלי בסוגיה זו הוא ביטול הלימודים בימי שישי. לדעתנו, מדובר בפתרון הדורש את הרפורמה הפשוטה ביותר מחד גיסא, ומאידך גיסא מאפשר לעולם הספורט העממי בישראל שדרוג משמעותי, לצד יתרונות נוספים שאינם קשורים לספורט.
עם זאת, בשלב הראשוני, ומתוך הבנה שלא ניתן לקדם רפורמה מעין זו בזמן קצר, אנו ממליצים להעביר לימי שישי את אליפויות הספורט לנוער הנערכות אחת לתקופה, ובמידת האפשר אף להעביר אותן לערבי החול במהלך השבוע או לימי חופשה מרוכזים כדוגמת חנוכה. ההמלצה בהקשר זה היא שמשרד החינוך – בתיאום עם משרד התרבות והספורט – יוציא הנחיה שתאפשר לתלמידים המשתתפים באירועים אלו להשתחרר אליהם (באישור ההורים כמובן).
בסיכומם של דברים מן הראוי להעיר כי למרות המתח הרב לכאורה שסוגיות אלו טומנות בחובן בהקשרו של השסע הדתי-חילוני, נראה כי בפועל הסוגיה איננה כה סבוכה, ושעם מעט רצון טוב ומאמץ של הגורמים הרלוונטיים ניתן להגיע לפתרונות מוסכמים שכלל הציבור הישראלי יצא נשכר מהם.
בישראל פועלים עשרות רבנים המכונים "מקובלים". בין פועלם נמנים מתן ברכות להצלחה, ייעוץ אישי או עסקי ותיווך בין אנשי עסקים. התמורה הניתנת כיום עבור פעילות זו של המקובלים נתפסת בדרך כלל כתרומה למקובל, ולרוב הם אינם משלמים בגינה מס.
בשיח הציבורי, חִצי האשמה בגין המצב הקיים מופנים בעיקר כלפי המקובלים. נייר עמדה זה חושף כיצד כבר יותר מעשור הסוגיה מונחת לפתחה של רשות המסים, אשר לא מצליחה לגבש מדיניות אחידה ולפעול על פיה.
החל משנת 2004 הכריזו רשות המסים ומשרד המשפטים פעמים רבות על הסדרת מיסוי המקובלים. שתי חוות דעת, האחת של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ביוני 2004 והשנייה של מחליפו מני מזוז במרץ 2005 הורו על מיסוי מקובלים, אך הן לא באו לידי ביטוי בפועל. רק באוגוסט 2008 החליטה רשות המסים לפעול בעניין, אך ב-2014 קבע מבקר המדינה כי פעילותה הייתה דלה ביותר, כך ש"הטיפול השומתי של הרשות בענף המקובלים לא הניע הליך של הסדרת מיסוי הענף". גם הצהרות שונות של פרקליטות המדינה בבתי המשפט שלפיהן הנושא לקראת הסדרה לא הובילו לשינוי ממשי.
הצורך להסדיר את מיסוי ענף המקובלים בישראל עלה שוב בדוח מבקר המדינה שפורסם באוקטובר 2014. מבקר המדינה הצביע על כך שבענף זה משולמים סכומים של מאות מיליוני שקלים ללא תשלום מסים, וישנם חששות מבוססים להלבנת הון בכספים אלו. כמו כן, מסתמן כי רשות המסים ניהלה מדיניות אכיפה לא אחידה כלפי מקובלים שונים.
על בסיס דוח מבקר המדינה נטען בנייר עמדה זה כי הסיבה המרכזית לאי-המיסוי של המקובלים נעוצה בכך שרשות המסים לא גיבשה מדיניות ברורה הנוגעת למקרה הייחודי של ענף המקובלים. נייר העמדה מראה כי למרות המלצתו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות ספציפית ייחודית לסוגיה זו, טיוטת החוזר בנושא שהוציאה רשות המסים ביוני 2015 אינה עושה זאת, והיא מנסה להמשיך להחיל מדיניות עמומה ולא ברורה בנושא כפי שהיה עד כה, מה שיוביל ככל הנראה לכך שבפועל לא תתבצע הסדרה ממשית של מיסוי ענף המקובלים.
לאור זאת נראה כי הדרך להסדרת העניין איננה בנהלים פנימיים של רשות המסים אלא בשינוי חקיקה על ידי הכנסת. בהתאם לכך, המדיניות המוצעת בנייר עמדה זה, המגובה בדעותיהם של נציגי משרד מבקר המדינה ומנהל רשות המסים, היא להגדיר בחוק מתנות שמקבל אדם ממי שאינו בן משפחתו כמקור הכנסה, ובהתאם לכך גם למסות את המתנות הללו החל מתקרת פטור שתיקבע על ידי שר האוצר.
