Category

דת ומדינה

מערך המקוואות – חלק ב'

By דת ומדינה, מקוואות No Comments

מערך המקוואות בישראל: המצב התברואתי

אריאל פינקלשטיין ומיכל אחרק-ויין

צו רישוי עסקים קובע כי מקווה הוא עסק טעון רישוי לצורך "הבטחת בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים". תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים למקוואות טהרה) התשנ"ט-1999 שהותקנו על ידי משרד הבריאות, כללו, בין היתר, הוראות בדבר מבנה המקווה, מתקניו, תחזוקתו והפעלתו, שנועדו למנוע מפגעי בטיחות ותברואה במקוואות. באתר האינטרנט של משרד הבריאות נכתב בהקשר זה, כי "רק במקווה שלו יש רישיון עסק, ניתן לדעת שהתנאים התברואתיים והאחרים תקינים".

מבקר המדינה ערך בשנת 2004 ביקורת על רישיון העסק במקוואות בשמונה רשויות מקומיות בארץ והצביע על ליקויים רבים שהרשויות טענו שהן יתקנו בקרוב. בדיקה חוזרת שערכנו לאחר עשור ברשויות אלו מלמדת כי על אף דוח מבקר המדינה החריף ביחס לרוב הרשויות שבהן עסק הדוח, מצב רישיונות העסק לא השתפר כלל וכלל, ובחלקן (כדוגמת תל אביב) המצב רק הורע.

בבדיקה כוללת שערכנו עבור מחקר זה פנינו לרשויות המקומיות השונות בארץ לשם קבלת מידע על רישיון העסק של המקוואות המופעלים על המועצות הדתיות ומחלקות הדת. מתוך 761 מקוואות המופעלים כיום בישראל על ידי גורמים אלו, קיבלנו מענה בנוגע ל-481 מקוואות (63.2%). מתוך אלו, 359 מקוואות, כ-75%, פועלים ללא רישיון עסק. לשם השוואה, האחוז הכולל של עסקים ואתרי רחצה טעוני רישוי ברשויות יהודיות בישראל שפועלים ללא רישיון עסק עומד על כ-29%.

הסקירה מלמדת כי במועצות אזוריות המצב בעייתי במיוחד: מבין הרשויות שנבדקו במדגם כ-85% מהמקוואות במועצות אזוריות פועלים ללא רישיון לעומת 65% מהמקוואות הפועלים בערים. כמו כן, מבין כלל המחוזות המצב בעייתי בעיקר במחוזות יו"ש וירושלים: מבין 115 מקוואות שנבדקו ביו"ש ל-113 (98.7%) אין רישיון עסק; ובמחוז ירושלים – מבין 44 מקוואות ל-42 אין רישיון עסק (95.5%). במחוז תל אביב 88.4% מהמקוואות פועלים ללא רישיון עסק. במחוזות דרום, חיפה ומרכז נצפתה מגמה שווה של כ-65% מקוואות הפועלים ללא רישיון העסק, והמחוז בעל הנתונים הטובים ביותר הנו מחוז צפון, שבו ל-49.5% מהמקוואות אין רישיון עסק.

הרשויות המקומיות, שלהן הסמכות לפעול בנושא, ממעטות לסגור מקוואות הפועלים ללא רישיון עסק, אם בשל החשש שלהן מפגיעה בציבור הטובלות שתישארנה ללא מקווה, ואם בשל העובדה שהרשויות עצמן נמצאות בניגוד עניינים, שכן מחד הן המפעילות את המקוואות ונדרשות להוציא להם רישיונות עסק, ומאידך הן גם האחראיות על אכיפת תחום רישיונות העסק. בדוח מבקר המדינה משנת 2004 נמתחה ביקורת על משרד הבריאות שאיננו מנצל את הסמכויות של הרופאים המחוזיים להוציא צווי הפסקה מנהליים למקוואות הפועלים במצב תברואתי לקוי. מבדיקה שערכנו בדצמבר 2014 עולה, כי על אף שגם כיום במשרד הבריאות מצביעים על כך שישנם מקוואות הפועלים במצב תברואתי לקוי, רופאי המחוזות אינם משתמשים בסמכותם זו.

בעיה חשובה נוספת היא שהאזרחים כלל אינם יכולים להיות מודעים לבעיות הקיימות בנושא: הן משרד הבריאות והן הרשויות המקומיות לא מפרסמים לציבור הרחב כל מידע על המצב התברואתי של המקוואות. במשרד הבריאות טוענים שהנושא עדיין אינו ממוחשב ומפנים את הציבור לבדוק האם מקווה הוא בעל רישיון עסק, אך בפועל ישנו קושי רב לבדוק זאת. הרשויות המקומיות אינן מפרסמות את המידע בדבר רישיון העסק לציבור הרחב וגם פנייה לרשות המקומית לא בהכרח עוזרת: ברשויות רבות לא הגיבו כלל לפניותינו החוזרות ונשנות בנושא, ובאחרות דרשו תשלום אגרת חופש מידע עבור קבלת מידע בסיסי זה.

ממצא נוסף הוא שמשרד הבריאות עורך ביקורות שנתיות רק בחלק קטן מן המקוואות. לטענת אנשי המשרד, הדבר נובע מחוסר במשאבים המוקצים לנושא. בנוסף, מבקר המדינה הצביע בשנת 2004 על כך שלמשרד הבריאות אין כלל מידע על קיומם של חלק מן המקוואות, בדרך כלל מקוואות פרטיים. מבדיקה שעשינו בנוגע לירושלים עולה כי גם כיום ישנו פער בין מספר המקוואות שהרשות המקומית מדווחת עליהם ובין מספר המקוואות שמשרד הבריאות מדווח עליהם. כמו כן, דוח מבקר המדינה ב-2004 הצביע על ההכשרה הלקויה של הבלניות בתחום הבדיקות התברואתיות הנדרשות במקווה, והמבקר המליץ כי משרד הבריאות ורשויות הרישוי ייצרו את התנאים הראויים לקיום תקנות תנאי תברואה למקוואות. תגובתו של משרד הבריאות בדצמבר 2014 מלמדת כי גם מאז כתיבת דוח מבקר המדינה לפני כעשור, "נושא ההכשרה וההדרכה של עובדי המקווה באופן ארצי לא התקדם".

למחקר המלא

מערך המקוואות – חלק א' (מאי 2015)

By דת ומדינה, מקוואות No Comments

מיכל אחרק-ויין, אריאל פינקלשטיין ודביר שוורץ

המשרד לשירותי דת והרשויות המקומיות בישראל מפעילים ברחבי הארץ 757 מקוואות לנשים באמצעות המועצות הדתיות (663 מקוואות) ומחלקות הדת (94 מקוואות) ברשויות השונות. מחקר זה דן בהיבטים מנהליים וכלכליים שונים במערך המקוואות בישראל ומצביע על מספר ממצאים מרכזיים:

מחירים: על פי תקנות השר לשירותי דת מנובמבר 2013, עלות טבילה רגילה במקווה היא חמישה עשר ש"ח. חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת קובע כי "חובה להקפיד על גביית התעריפים הנזכרים לעיל", אך בפועל, כל מועצה דתית, ולעתים גם כל בלנית, פועלת כראות עיניה ואין אכיפה של נוהלי המשרד.

במהלך חודשים אוקטובר-נובמבר 2014 פנינו בשיחות טלפוניות לכלל המקוואות בישראל בשאלה מהו המחיר לטבילה רגילה במקווה,מפל מים ונענינו על ידי 482 מתוך 757 מקוואות. מתוך 482 המקוואות, ב-231 (48%) נגבה מחיר שאינו חמישה עשר ש"ח, כאשר ברובם הגדול המחיר היה גבוה יותר מחמישה עשר ש"ח. למעשה, מבין המקוואות שבדקנו, ב-35% מהמקרים (168 מקוואות מתוך 462) מחיר הטבילה גבוה מחמישה עשר ש"ח, וברובם (ב-31% מכלל המקוואות) המחיר עומד על עשרים ש"ח ומעלה. בחלק מן המקוואות המחיר אף מגיע לשלושים ושלושים וחמישה ש"ח.

הממצאים מלמדים כי במספר רשויות אין אפילו אחידות בתוך המועצה הדתית, כך שבאותה רשות מקוואות שונים גובים מחירים שאינם זהים. כמו כן, הממצאים מלמדים כי באופן אבסורדי, לעתים דווקא ברשויות שבהן התושבוֹת בעלות רקע חברתי-כלכלי נמוך, הן נדרשות לשלם סכומים גבוהים בהרבה ממה שקבע המשרד לשירותי דת.

בדיקה נוספת נעשתה בנוגע לטבילת כלות. על פי הנחיות השר לשירותי דת, שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013, "כלות בשנה הראשונה לנישואיהן" פטורות מלשלם על טבילה במקווה. מבדיקה שערכנו עם דובר המשרד עולה כי הפטור שקבע השר תקף לכל הארץ וללא הגבלות, אך בפועל, פנייתנו למקוואות עצמם העלתה כי 57% מהמקוואות אינם עומדים בנהלים: בחלק מהמקוואות אין כלל הנחה לכלות, ובחלק אחר ישנה הנחה במגבלות הנוגדות את התקנות: הנחה רק למי שנרשמה במועצה הדתית הספציפית, הנחה רק לתושבות וכדומה.

יעילות וניהול כלכלי: דוחות המועצות הדתיות לשנת 2012 מלמדים כי סך כל ההוצאות על אחזקת המקוואות ומשכורת במחלקות המקוואות במועצות הדתיות עמד בשנת 2012 על 135.5 מיליון ש"ח: 56 מיליון ש"ח על אחזקת מקוואות, 75 מיליון ש"ח על משכורות ו-4.5 מיליון ש"ח נוספים על "אחרות". לאור זאת ניתן להניח שהוצאות מחלקות המקוואות במחלקות הדת עומדות על כבין 15 מיליון ש"ח ל-20 מיליון ש"ח נוספים. כמו כן, המשרד לשירותי דת תיקצב בשנת 2013 שיפוץ ובניית מקוואות בהיקף של 29 מיליון ש"ח.

עם זאת, בשל מחסור משמעותי במסד נתונים מסודר יש קושי רב להציג ממצאים מסודרים בנושא היעילות והניהול הכלכלי. המחסור בנתונים נובע מאי עמידה של מועצות דתיות רבות בנהלים המחייבים איסוף נתונים מסודר על מספר הטובלות, וכן מחוסר דרישה של המשרד לשירותי דת את הנתונים מן המועצות. למרות זאת, המחקר מציג מספר ממצאים ראשוניים המבוססים על הדו"חות החשבונאיים של המועצות הדתיות.

על פי הממצאים, במועצות דתיות שבהן אחוז נמוך של תושבים דתיים העלות הכלכלית של מערך המקוואות גבוהה יותר, ככל הנראה, בשל הצורך לפתוח מקווה באזור מסוים ללא קשר למספר התושבים הדתיים שיש בו. כנראה זוהי גם הסיבה לכך שבמועצות אזוריות – הנדרשות לעתים קרובות לתפעל מקוואות גם ביישובים קטנים – עלות אחזקת המקווה גבוהה יותר מאשר בערים.

על בסיס השוואה בין מועצות דתיות בעלות מאפיינים דומים, המחקר מראה כי, ככל הנראה, במועצות דתיות רבות ישנה התנהלות לא יעילה במחלקת המקוואות, או שלחלופין, במועצות דתיות שנראה כי ההתנהלות בהן יעילה ישנה בעיה בשירות הניתן במקווה. כך למשל, בחיפה אחוז ההכנסות העצמיות ממקוואות מתוך ההוצאות עומד על 6%-8%, זאת לעומת יתר הערים הגדולות שבהן אחוז ההכנסות העצמיות ממקוואות עומד על 20%-30%. מספר דו"חות ביקורת של מבקר עיריית חיפה אכן מצביעים על בעיות בהתנהלות מחלקת המקוואות בעיר חיפה. כמו כן, ברחובות, צפת ואשקלון פועלים שבעה מקוואות נשים, אך בעוד באשקלון ובצפת אחוז ההכנסות מההוצאות על מקוואות עומד על 15%-20%, ברחובות אחוז ההכנסות מההוצאות עומד על 50%-55%. כך, ההכנסות ברחובות מלמדות על כמות גבוהה בהרבה של טובלות מאשר באשקלון, אך למרות זאת, ההוצאות על אחזקה ומשכורות במחלקת המקוואות ברחובות דווקא נמוכות בהרבה. בדומה לכך, בבאר יעקב ובמעלות עלות אחזקת המקוואות ותשלום המשכורות במחלקת המקוואות גבוה פי כמה מאשר במועצות דתיות מקבילות עם מספר טובלות דומה כמו בני עי"ש, מיתר ומזכרת בתיה.

המחקר גם מצביע על מספר מועצות דתיות – גני תקווה, אילת וקדומים – שבמשך השנים 2013-2010 היו בהן תנודות גבוהות מאוד בהוצאות ובהכנסות במחלקת מקוואות, באופן שקשה לתת לכך הסבר המניח את הדעת. תנודות גבוהות מעין אלו יכולות ללמד על התנהלות לא יעילה או לא תקינה במחלקות המקוואות.

מאגרי מידע: לזמינות הנתונים בנוגע למקוואות ישנה חשיבות יתרה, וזאת בשל האופי האינטימי והדיסקרטי של הטבילה במקווה. סביר להניח שנשים מכירות את המקווה המצוי באזור מגוריהן, אך לא פעם, כשהן מתארחות במקומות שונים בארץ, הן נדרשות למצוא מקווה שהן לא מכירות. היות שנשים רבות רואות בטבילה אירוע אינטימי, הן מעדיפות שלא לשתף בו אנשים אחרים, ואף לא נשים אחרות, ולא לבקש מידע לגבי המקווה הקרוב – מה שמלמד על חשיבות פרסום נתונים מדויקים וברורים בנושא.

ממצאי המחקר מלמדים שמאגרי המידע שמפעיל המשרד לשירותי דת באתר המשרד ובתוכנת הניווט Waze חסרים מידע רב. באתר האינטרנט של המשרד חסרים עשרות מקוואות המופעלים על ידי המועצות הדתיות ומחלקות הדת, ובתוכנת Waze חסרים 288 מקוואות (כ-38% מהמקוואות).

נמצא, כי במאגר האינטרנטי של המשרד כמעט שלא קיים מידע על פעילות המקוואות. כך, למשל, לא צוינו המחירים של טבילה רגילה ושירותים נוספים המוצעים במקווה, ורק לעתים רחוקות הוצגו שעות פתיחת המקווה. בנוסף, במקרים רבים גם מספר הטלפון של הבלנית או של המקווה כלל לא הופיע, וגם כאשר הוא הופיע – מצאנו כי בכ-25% מהמקרים המספר אינו מעודכן, או שהוא מפנה לבלנית שכבר עזבה את תפקידה. בדומה לכך, בתוכנת Waze בכ-33% מהמקוואות שמופיעים במאגר לא מצוין כלל טלפון או שמצוין מספר טלפון שאינו מעודכן.

לנייר העמדה המלא

קבורת חללי צה"ל שאינם יהודים על פי ההלכה

By דת ומדינה, נושאים נוספים No Comments

אליעד אברוך ולילך בן צבי

אחד הסממנים הבולטים המגדירים ישראליות הוא השירות הצבאי, ואילו סממן נוסף המשייך אדם לחברה הישראלית היא שיוכו הדתי. מצב זה מעמיד כיום דילמה קשה, הבאה לידי ביטוי בעתות שכול, ביחס לרבים מהמשרתים בצה"ל המוגדרים כחסרי דת או מסופקי יהדות, כאשר הצבא נדרש לקבור חללים יהודים ושאינם יהודים אלו לצד אלו. בסיטואציה זו, באה לידי ביטוי התנגשות הערכים שבין היותה של ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה המוקירה ואף מקדשת את חללי המערכות באשר הם.

לפי ההלכה היהודית, לא ניתן לקבור בן דת אחרת בבית עלמין יהודי. אלא שבהינתן המשמעויות הסימבוליות של קבורת לוחמים – הקצאת חלקת קבורה לבני דתות אחרות או הוצאת גופותיהם אל מחוץ לגדר של בית העלמין עשויות להביא להשלכות אישיות, משפחתיות וסקטוריאליות שאינן רצויות. התנהלות לא רגישה בעניינו של חייל כזה, שבארץ מוצאו הופלה בשל היותו יהודי, ואילו בישראל, גם לאחר נפילתו במהלך שירותו את המדינה מקבל יחס של גוי (מבלי להתייחס בשלב זה להכרעה בנושא השתייכותו הדתית האמתית), עלולה להביא לתחושות של ניכור והיבדלות מצד בני משפחתו של אותו חייל וקבוצות שונות באוכלוסייה. במקביל, אי הקפדה על כללי ההלכה עלולה לפגוע הן בצביונה היהודי של מדינת ישראל והן בנופלים המבקשים להיקבר על-פי כללי ההלכה ובמשפחותיהם.

מטרתו של נייר עמדה זה היא מציאת היחס הנכון בסוגיית הקבורה הצבאית של קבוצה זו בחברה הישראלית, תוך שאיפה לשמר את האיזון בין חלקי האוכלוסייה השונים הלוקחים חלק בשירות הצבאי.

נייר העמדה מורכב מהחלקים הבאים:

א. שני הפרקים הראשונים מציגים מבוא כללי לסוגיה ואת הצגת המקרה הנידון.

ב. הפרק השלישי מציג את הנחיות צה"ל ומשרד הביטחון, הגופים האמונים על הקבורה הצבאית ועל ניהולם ותחזוקתם של בתי הקברות הצבאיים.

ג. הפרק הרביעי מציג את הרקע ההלכתי, כפי שהוא משתקף בארון הספרים היהודי לאורך הדורות.

ד. הפרק החמישי יסכם את הדיון ויציג המלצה למדיניות עתידית, על-פי דבריהם של הרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב ישראל וייס, והרב הצבאי הראשי הנוכחי, הרב רפי פרץ: קבורתם של חללי צה"ל שאינם יהודים בחלקות ייעודיות שאינן מבודדות או באותה החלקה עם שאר חללי צה"ל אך עם הפרדה בין הקברים על-ידי עץ, ספסל או כל אמצעי אחר המשמש בלאו הכי כחלק מבית הקברות. פיתרון זה משלב הן את ההקפדה על כללי ההלכה והן את מתן הכבוד הראוי לאלו שמסרו נפשם על קיומנו בארץ הזאת.

נייר עמדה זה נכתב במסגרת פרויקט 'שביל הזהב' להסדרת יחסי עם, דת ומדינה במכון לאסטרטגיה ציונית. זהו נייר העמדה השביעי היוצא במסגרת הפרויקט. ניירות העמדה שקדמו לו עסקו בסוגיות משבר הגיור בישראל, מינוי רבני ערים, הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות, מירוץ הסמכויות בגירושין, הצעה להסדרת מעמד השבת במדינה ומערך הכשרות בישראל.

לנייר העמדה המלא

חוות דעת בנושא הצעת חוק הגיור

By גיור, דת ומדינה No Comments

אריאל פינקלשטיין

בעקבות הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת אלעזר שטרן בנושא גיור על ידי רב מקומי, מתקיים בחודשים האחרונים שיח ציבורי ער ומעמיק בשאלת הגיור. במהלך הדיון הציבורי נשמעו טענות רבות, שפעמים רבות אינן מדויקות ומבוססות על חוסר הבנה של הצעת החוק. מטרתה של חוות דעת זו היא למלא חוסר זה ולהסביר לציבור בקצרה את הצעת החוק על גלגוליה ההיסטוריים ועל מטרותיה, ולדון בכמה מהטיעונים המועלים כנגד הצעת החוק.

חוות הדעת מתמקדת בשני טיעונים המועלים כנגד הצעת החוק:

הטיעון הראשון הוא שמטרתה של הצעת החוק היא לקדם גיורים רפורמים וקונסרבטיבים. ניתוח של הצעת החוק מלמד שבטענה זו אין ממש וההצעה אינה מקדמת גיורים מסוג זה כלל וכלל.

הטיעון השני הוא שמבחינה הלכתית יש בעיה בגיור הנערך על ידי רבני ערים ולא על ידי סמכות הלכתית מרכזית אחת. חוות הדעת מראה כי בעולם ההלכה לא מקובלת הטענה כי יש סמכות הלכתית מרכזית אחת בנושא הגיור. כמו כן, בעבר ניתנה לרבני הערים האפשרות לגייר והדבר היה אף בתמיכתם של רבים מהרבנים הראשיים. למעשה, קשה להבין את ההתנגדות למתן גיור על ידי רבני ערים בו בזמן שרבני הערים מקבלים מהמדינה והרבנות הראשית סמכויות נרחבות בתחום הכשרות ורישום הנישואין.

לפיכך, נראה שהמחלוקת המרכזית בסוגיית הצעת החוק היא מחלוקת הלכתית בין הרבנים הראשיים ובין מספר רבני ערים בשאלת המדיניות הראויה בתחום הגיור. חוות דעת זו אינה עוסקת בדיון ההלכתי, אך היא מראה שלפחות בסוגיית גיור הקטנים עליה ניטשת כיום מחלקות, הרבנים הראשיים בעבר אימצו עמדות מקלות הרבה יותר מאשר העמדה אותה נוקטת הרבנות הראשית כיום.

לנייר העמדה המלא

סיכום פעילות הכנסת ה-19 בענייני דת ומדינה

By דת ומדינה, נושאים נוספים No Comments

אריאל פינקלשטיין

כהונת הכנסת ה-19 הייתה אמנם אחת הכהונות הקצרות ביותר של כנסת בישראל (פחות משנתיים), אך למרות זאת בתחום הדת והמדינה הייתה בכנסת ה-19 פעילות ענפה. בקואליציה שהורכבה בכנסת זו לא נכללו כלל מפלגות חרדיות, ובתחילת כהונת הכנסת הצביעו רבים – חלקם לשבח וחלקם לגנאי – על סיטואציה זו כפתח לקידום רפורמות בתחום הדת והמדינה.

סקירה זו בוחנת את פעילות הכנסת ה-19 בענייני דת ומדינה וכוללת בעיקר הצעות חוק (פרטיות וממשלתיות) שקודמו בפועל או שהועלו לדיון ציבורי משמעותי, אך אין בה התייחסות להצעות חוק שרק הונחו על שולחן הכנסת. כמו כן, הסקירה מתייחסת למספר תקנות שרים ויוזמות של שרים שקודמו שלא במסגרת תקנות. בנוסף, הסקירה אינה מתייחסת להצעות העוסקות ביחסי דתיים ומדינה כדוגמת גיוס חרדים לצה"ל והאוטונומיה של החינוך הדתי והחרדי.

הסקירה מלמדת על 32 הצעות ויוזמות שונות בתחומי דת ומדינה שקודמו באופן אקטיבי בכנסת ה-19. סגן השר לשירותי דת אלי בן דהן ("הבית היהודי") וחבר הכנסת אלעזר שטרן ("התנועה") הם חברי הכנסת הבולטים בתחום זה: כל אחד מהם קידם בפועל 8 יוזמות שונות בתחומי דת ומדינה. חברת הכנסת עליזה לביא ("יש עתיד") הובילה ניסיונות לקדם 6 יוזמות בתחומי הדת והמדינה, ואחריה שרת המשפטים ציפי לבני ("התנועה") שקידמה 5 יוזמות בתחומים אלו (בסיכום הסקירה מופיעה טבלה המסכמת את כלל ההצעות וסטטוס ההתקדמות שלהן).

רוב מוחלט של הצעות החוק שהוגשו וקודמו בתחומי דת ומדינה לא צלחו את שלבי החקיקה, אך ניתן לציין מספר הצעות שעשו זאת:

1. פתיחת אזורי הרישום לנישואין: הוצעה על ידי חבר הכנסת איתן כבל ("העבודה") וקודמה בתמיכת השר לשירותי דת נפתלי בנט וסגנו אלי בן דהן. בן דהן צירף לחוק זה סעיף הקובע מאסר שנתיים לעורכי חופה שלא במסגרת הרבנות.

2. איסור על רבנים עובדי ציבור לקבל תמורה עבור עריכת נישואין: הוצעה על ידי חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי ("הבית היהודי").

3. קביעת ייצוג נשי (4 מתוך 11) בוועדה למינוי דיינים: הוצעה על ידי חברות הכנסת עליזה לביא ושולי מועלם-רפאלי.

4. הקמת בתי דין לגיור על ידי רבני ערים: הוצעה על ידי חבר הכנסת אלעזר שטרן. הצעת חוק זו אמנם לא עברה בכנסת בקריאה שנייה ושלישית, אך למעשה בעקבות קידום ההצעה התקבל נוסח דומה בהחלטת ממשלה.

בנוסף, שתי החלטות משמעותיות של שרים בתחומי דת ומדינה התקבלו בזמן פעילות הכנסת ה-19:

1. שינוי תקנות מינוי רבני ערים בעקבות פסיקת בג"צ מ-2012. על פי התקנות החדשות שקבעו השר לשירותי דת נפתלי בנט וסגנו אלי בן דהן, הועצם כוחם של השר לשירותי דת ושל נציגי הרשות המקומית בגוף הבוחר, על פני חברי המועצה הדתית ונציגי בתי הכנסת בעיר. כמו כן, נקבע ייצוג נשי מינימאלי של 30%.

2. החלטת שר הפנים גדעון סער (הליכוד) לבטל חוק עזר עירוני שקבעה עיריית תל אביב שאפשר פתיחה רחבה של מרכולים בשבת.

כמו כן, במסגרת פעילות הכנסת ה-19 הכריזו השר לשירותי דת נפתלי בנט וסגנו אלי בן דהן, בשתי מסיבות עיתונאים שונות על מספר מהלכים שהם מתעתדים לקדם. בנט ובן דהן כינו את המהלכים הללו בשם "המהפכה בשירותי הדת".

המהלכים כללו רפורמות במגוון נושאים: נישואין, מועצות דתיות וכשרות. בטבלה, המצורפת בנייר העמדה המלא (מצורף קישור למטה), ניתן לראות את הצגת כלל המהלכים השונים שכללו הרפורמות ואת סטאטוס הביצוע שלהם. מהטבלה ניתן גם להבין כי את הרוב המוחלט של היוזמות, אשר תוכננו במסגרת המהלכים של "המהפכה בשירותי הדת" .לא יצאו כלל אל הפועל ולא התממשו בסופו של דבר.

לנייר העמדה המלא

מערך הכשרות בישראל

By דת ומדינה, כשרות No Comments

מערך הכשרות בישראל: תמונת מצב, בעיות, והצעת "ההפרטה הממלכתית"

אסף גרינוולד, נועם בניה ואסתר בראון-בן דוד

סיוע וייעוץ: אריאל פינקלשטיין

המחוקק הישראלי העניק לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות סמכות בלעדית בכל הנוגע להענקת תעודות כשרות וליבוא מזון כשר. מציאות משפטית זו הביאה עִמה, בדומה לרוב המונופולים, בעיות וקשיים בירוקראטיים ומקצועיים. בעיות אלו גרמו לפגיעה בבעלי עסקי מזון, השואפים להציג תעודת כשרות על מנת להרחיב את קהל לקוחותיהם, ולפגיעה בצרכני המזון הכשר לאור רמה ירודה, במקרים לא מעטים, של איכות ההשגחה והפיקוח מטעם הרבנות המקומית על אופן ייצור המזון, על אופן הכנתו ועל אופן הגשתו.

מאז הענקת הסמכות בתחום הכשרות לרבנות הראשית מכוח חוק הרבנות הראשית, ועדות רבות התכנסו, המלצות רבות נכתבו ומילים רבות נאמרו בנוגע למצב הקיים בתחום הכשרות בישראל; עיקרי הדברים כוונו לדיון בליקויים הקיימים במערך ובנוגע לדרכי הפתרון האופציונאליות. עם זאת, אף אחד מאלו לא הביא לשיפור משמעותי במצב, ולאחרונה אף נראה כי הציבור הישראלי, בוודאי בחלקו, אמר נואש, ובלית-ברירה החל בחיפוש פתרונות אלטרנטיביים, שבחלקם אף עומדים בניגוד לחוק. דוגמה לכך ניתן לראות ב"תעודת הכשרות החברתית" ההולכת וצוברת תאוצה בירושלים וסביבותיה.

נייר עמדה זה סוקר בתחילה את מצבו של מערך הכשרות ועומד על הבעיות המרכזיות שלו לעומת מערך הכשרות האמריקאי. לאור זאת, נייר העמדה סוקר הצעות שונות לרפורמה במערך הכשרות בישראל ומנתח את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהם. המטרה העיקרית של נייר עמדה זה הנה להציג דרך פתרון שונה, אשר ממספר בחינות מהווה את "שביל הזהב" בין הגישות השונות להסדרת יחסי דת ומדינה, שייתכן שתביא לשינוי המיוחל במערך הכשרות. דרך פתרון זו, אשר הועלתה לראשונה ככלי להתמודדות עם הבעיות במערך הנישואין, דוגלת ב"פתיחת אזורי הכשרות", –כלומר, שבירת המונופול של הרב המקומי על ידי מתן אפשרות לבעלי העסקים המבקשים לרכוש תעודת ושירותי השגחה לפנות לכל רב מקומי שבו יחפצו. במילים אחרות, ניתן לכנות פתרון זה כ"הפרטה ממלכתית", על אף הניגודיות שבין שני מושגים אלו – "הפרטה" ו"ממלכתיות".

במסגרת ההצעה, על מנת למנוע את החשש כי רב מקומי יוריד את הדרישות ההלכתיות והמנהלתיות מעסק המבקש ו/או המחזיק תעודת כשרות למינימום, אנו מציעים כי תוקם מנהלת כשרות ברבנות הראשית, אשר תפעיל גוף הלכתי עליון וגוף מנהלתי עליון לתחום הכשרות. תפקידיו של הגוף ההלכתי יהיו קביעת הגדרות הלכתיות מינימאליות להענקת תעודת כשרות ובחינת תלונות כנגד רבנים מקומיים. כמו כן, על מנת למנוע אפשרות שעסק שנשללה ממנו תעודת כשרות על ידי רבנות מקומית אחת יפנה לרבנות אחרת כדי לקבל תעודה מחדש, תוקם מערכת ממוחשבת אשר תסנכרן את כלל המידע הקיים לגבי כל עסק שמחזיק תעודת כשרות בהווה, שהחזיק תעודת כשרות בעבר, או שהגיש בעבר בקשה לתעודת כשרות, שנענתה בשלילה.

בנוסף, בכדי למנוע מצב שבו הרב המשגיח יהיה מרוחק מדי מהעסק המושגח, וכדי למנוע מצב שבו עסקים רבים ינהרו לרב מקומי אחד שמקל מאוד בדרישותיו ההלכתיות והמנהלתיות לקבלת תעודת כשרות, אנו מציעים את אחת משתי ההצעות הבאות:

המדינה תחולק לכ-15 אזורים. עסק יוכל לרכוש שירותי השגחה ותעודת כשרות רק מרבנים מקומיים המצויים באזורו.
רב מקומי אשר יהיה מוסמך להעניק שירותי כשרות לעסק שאיננו בתחום אחריותו יהיה אך ורק רב מקומי בעיר המונה לא פחות מ-100,000 איש. רבנים מקומיים של יישובים קטנים יותר, אשר יהיו מעוניינים להעניק שירותי כשרות לעסקים מחוץ לאזורם, יצטרכו להתאגד יחד כך שכמות התושבים הכוללת שתחת אחריותם לא תהיה פחותה מ-100,000 תושבים.
למהלך זה של פתיחת אזורי הרישום לכשרות מספר יתרונות:

עידוד תחרות וייעול: הניסיון בעולם מלמד שתחרות בתחום הכשרות איננה מביאה בהכרח ל"זילות הלכתית", אלא להפך: היא מובילה להתייעלות כלל-מערכתית, דבר שיפעל הן לטובת צרכני המזון הכשר והן לטובת העסקים המבקשים להחזיק תעודת כשרות.

שוויון: פתיחת האזורים תביא לשוויון בין העסקים, ולא יארע ששני עסקים שכנים מתנהלים באופן דומה אך רק אחד מהם זוכה לתעודת כשרות.

צמצום כוחם של בד"צים ורבנים מקומיים פוליטיים: פתיחת האזורים תמנע סיטואציה, אשר ישנו חשש, ואף יותר מכך, לקיומה במספר רבנויות מקומיות בישראל (כפי שמוצג בפרק הראשון), שבמסגרתה רב מקומי מתנה הענקת תעודת כשרות ממלכתית ברכישת/אי-רכישת שירותי כשרות מבד"צ, שכן יהיה בכוחו של העסק לפנות לרב מקומי אחר אשר לא מתנה זאת.

צמצום הכפייה על העסק המבקש שירותי כשרות: עסק יוכל לפנות למעניקי שירותי כשרות נוספים מלבד הרב המקומי שאליו הם כפופים והתלות המוחלטת ברב המקומי תיפסק.

ישימות פוליטית: כשברקע הולכים וגוברים הקולות להפרטת מערך הכשרות, כמו גם יתר שירותי הדת, פתיחת האזורים בכשרות תאפשר ביצוע שינוי משמעותי בתחום מבלי לבצע הפרטה. כך, עבור הקבוצות שערך שמירת סמכות המדינה בנושאי דת חשוב להן, הדבר לא ייתפס כפגיעה, ולמעשה אף להפך.

הגדלת מספר בתי העסק הכשרים: מהלך פתיחת האזורים צפוי להביא לייעול בתהליך קבלת תעודת כשרות ובהתנהלות הרבנות הראשית. אם אכן כך יארע, סביר כי תיווצר עלייה בביקוש לתעודות כשרות, דבר שיהיה בעיקר לרוחו של הציבור הדתי והציבור שומר המסורת, אשר יוכלו ליהנות ממספר רב יותר של עסקים כשרים.

"עשה לך רב": פתיחת האזורים תאפשר לעסק לרכוש שירותי השגחה מרב אשר בדרכו ההלכתית הוא מאמין ולפיה הוא מעוניין להתנהל.

הורדת מחירי הכשרות: ייתכן כי העלאת האמון בתעודת הכשרות הממלכתית תביא לירידה בדרישה לפיקוח והשגחה מצד בד"צים, מה שיאפשר לעסקים לחסוך עלויות וכך להוזיל את מחירי המזון. כמו כן, על מנת למכור מזון בפיקוח "מהודר" לא יהיה בהכרח צורך לרכוש שירותי כשרות כפולים מצד רבנות מקומית ומצד בד"צ גם יחד.

התמחות ופניה למומחה: פתיחת האזורים תאפשר לבעלי גופי ייצור-מזון מורכבים לפנות לרב המקומי המתמחה בתחום עיסוקם ולקבל ממנו שירותי השגחה.

לנייר  העמדה המלא

שבת ישראלית

By דת ומדינה, שבת No Comments

שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון-מדן

נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין

 

ימיו של הוויכוח על מעמד השבת בישראל כימי הציונות הם. כבר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, נתגלע הוויכוח על שמירת השבת בפרהסיה. במוקד הוויכוח עמדה אז שאלת דמותו של המרחב הציבורי ביישוב היהודי המתחדש, והשבת הייתה הסמל המובהק לכך. המאבק על השבת נמשך והתפתח גם לאחר קום המדינה, ובמרוצת השנים טרם נקבעה נוסחה מוסכמת על הכלל בנוגע לשבת במרחב הציבורי.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים להגיע להסכמה המקובלת על רוב הציבור, על מנת לנסח חוק שיעצב ויכונן את דמותה של השבת כיום מנוחה, לטובת ורווחת הציבור ולמען שמירה על צביונה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הניסיון המגובש ביותר בעניין זה נעשה על ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן במסמך "אמנת גביזון-מדן" שפורסם בשנת 2003.

מטרתו של נייר עמדה זה היא לתת תמונת מצב על מעמדה של השבת בישראל של שנת 2014, ובעקבות כך לקדם הצעה לחוק שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה ברוח אמנת גביזון-מדן.

הפרק הראשון בנייר עמדה זה סוקר את ההיסטוריה של השבת בישראל תוך התמקדות בשחיקת מעמדה: מאז שנות השמונים נמשך הכרסום במעמד השבת במרחב העירוני. כך החלו להיפתח בשבת מרכזי קניות וקניונים בערים רבות במהלך שנות התשעים, על אף התנגדות ומחאה אקטיבית של חוגים דתיים. כמו כן, בניגוד לסטטוס-קוו, התנועה בשבת ברחובות שבהם ישנו רוב דתי נקבעה על-ידי בג"ץ בפרשת בר-אילן כהכרחית מכוח חופש התנועה של המיעוט החילוני.

פרק זה מציג גם את מעמדה החוקי והמשפטי של השבת מתוך התבוננות במגמה המחלישה ומצמצמת את תחום השבת בפסיקה המשפטית. החוקים השונים המסדירים את מעמד השבת מסווגים לחוק הכולל היבט חברתי מחד (חוק שעות עבודה ומנוחה) ולחוק הכולל היבט דתי מאידך (חוקי העזר העירוניים). ניתוח הפסיקות השונות בעניין השבת מלמד שבית המשפט נוטה לצדד יותר בהיבט החברתי של השבת ובמקביל פועל לצמצם ולדחוק את ההיבט הדתי הקיים בחקיקה. באופן כללי, לאורך השנים ניתן להצביע על מגמה המצמצמת את תחומה של השבת ומחזקת את זכויות הפרט על חשבונה.

לפיכך, פרק זה מבהיר היטב את הצורך בחוק ברור ואחיד שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה.

הפרק השני עוסק בסוגיית העבודה בשבת ומראה שבין היתר, מתקיימת בשבת העסקת עובדים במרכזי קניות גדולים מחוץ לערים (במקומות כמו שפיים-געש) ואף בתעשייה ובמסחר. במצב זה כרוכות בעיות חברתיות רבות: כ-15% מהעובדים בישראל מועסקים בשבת ורובם הגדול יהודים. מרבית המועסקים בשבת אינם מקבלים יום מנוחה חלופי, ולפחות שני שלישים מהם היו מעדיפים שלא לעבוד בשבת. רובם של העובדים הנם בעלי משפחות המגיעים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות.

ההצעה לפתרון המצב המוצגת בפרק זה היא לקבוע בחוק כי אין לקיים בשבת פעילות תעשייה ומסחר, ובכלל זה פעילותם של מפעלי תעשייה, בנקים, חנויות, רשתות הפצה, קניונים וכיוצא באלה. מנגד, אנו רואים לנכון לאפשר בשכונות ויישובים שאין בהם רוב משמעותי של תושבים שומרי שבת, את קיומן של פעילות בילוי, תרבות ובידור – ובכך כלולים: מסעדות, בתי בילוי, תיאטראות, בתי קולנוע, מוזיאונים וכיוצא באלה – וזאת מתוך הקפדה על מסגרות של מיקום והגבלת רעש.

לחלוקה שבין מסחר ובילוי יש בעינינו מספר הצדקות: ראשית, מטבע הדברים רבים מהצעירים נוטים לעבוד בעבודות הקשורות למקומות בילוי, וזאת כעבודה זמנית, בניגוד לענפי התעשייה והמסחר שבהם רוב העובדים הנם בעלי משפחות וילדים, העובדים באותו מקום באופן קבוע ובמשך שנים רבות. שנית, בעוד תפקידו של הבילוי למלא את הזמן הקיים, ולכן תפקיד תחליפיו בימי החול מוגבל, שהרי עדיין נותרה השבת כחלל פנוי, הרי הקניות מצד עצמן לא נועדו בדרך כלל לצורך מילוי חלל הזמן הפנוי אלא לצורך ההצטיידות והרכישה, וניתן למצוא להן פתרונות של שעות פנאי משותפות למשפחה, שאינן בשבת. שלישית, פתיחת עסקים יוצרת מסגרת תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלה של מוסדות בילוי למיניהם. היחס בין הערכים הנוגדים במסחר שונה מאשר בתחום הבידור. כאן האינטרסים הכלכליים תופסים מקום חשוב ביותר. גורם התחרות והשפעת כוחות השוק יפעלו בדרך הרסנית על מי שיחפוץ לשמור שבת.

על כל פנים, ההבחנה בין בילוי למסחר אינה חייבת להיות עקרונית. לדעתנו, מדובר בפשרה ראויה אשר מאפשרת שמירת אורח חיים 'רגיל' בצורה מספקת, ושאיננה פוגעת בצורה אנושה בחופש העיסוק מחד ומשַווָה אופי מיוחד לשבת מאידך.

הפרק השלישי עוסק בסוגיית הפעלת התחבורה הציבורית בשבת ומתייחס להשלכות של הסדר הסטטוס-קוו על קבוצת "שבויי התחבורה הציבורית" – אלו שאין באפשרותם להתנייד ללא תחבורה ציבורית. קבוצה זו מורכבת בעיקר מאנשים השייכים לשכבות החלשות של החברה ומקשישים, צעירים וסטודנטים. השבתה כללית של התחבורה הציבורית בשבת פוגעת ביכולת התנועה של אוכלוסייה זו בשבתות ויוצרת למעשה אי-שוויון בנגישות למקומות בילוי ופנאי בין קבוצת בעלי הרישיון והרכבים לקבוצת חסרי הרישיון ו/או הרכבים.

לפיכך, מוצעת בפרק זה הפעלה של תחבורה ציבורית בשבת על ידי מוניות שירות עבור רשויות מקומית שירצו בכך, וזאת במתכונת שבת, ותוך שמירה מרבית על צביון השבת. הקביעה כי התחבורה הציבורית תופעל באמצעות מוניות שירות ולא באמצעות אוטובוסים נובעת משתי סיבות המבקשות להקטין את הפגיעה בצביון השבת:

ראשית, הפעלת מוניות שירות פוגעת פחות בצביון השבת במרחב הציבורי מאשר הפעלת אוטובוסים, שהרי מדובר בכלי רכב קטנים בעלי נוכחות ונראות נמוכה יותר. שנית, בשונה מענף האוטובוסים, על אף שענף מוניות השירות נמצא בפיקוח של משרד התחבורה הוא אינו מסובסד כלל על ידי המדינה. לעובדה כי המדינה לא משתתפת בסבסוד הנסיעות בשבתות יש משמעות רבה מבחינה סמלית והלכתית, והיא אף מאפשרת לראות את הקרבה בין ענף מוניות השירות לענף המוניות המיוחדות (ספיישל), שאינו נתפס כתחבורה ציבורית שפעילותה מוגבלת בשבתות.

כמו כן, מוצע שלא להזכיר במפורש כי הפעלת התחבורה הציבורית מותרת בשבת, אלא לנסח את הדברים באופן נגטיבי, כך שיתואר האופן שבו תוגבל התחבורה הציבורית בשבת בלבד – מתוך הנחה כי כל מה שלא הוגבל מותר הוא. כך גם מוצע לגבי פעולות תרבות, בילוי ובידור בשבת. ניסוח הצעת החוק באופן פוזיטיבי ("תחבורה ציבורית תופעל בשבת") מקשה על חלק מהגורמים הדתיים לתמוך בהצעה, שכן יש בכך תמיכה ישירה במעשה שההלכה היהודית אוסרת בפירוש, ולכן מוצע לנסח את החקיקה בנושא באופן נגטיבי בלבד. הבחנה זו נעשתה לראשונה על ידי הרב ישראל רוזן ממכון צומת, והיא באה לידי ביטוי בהצעת החוק של חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב (המפד"ל), שעליה חתמו מספר רבנים חשובים בציונות הדתית.

בפרק הרביעי והחותם מוצגים הקווים הכלליים של ההצעה שנייר עמדה זה מבקש להציע, לצד דברי הסבר המבוססים על שלושת פרקי נייר העמדה הראשונים.

לנייר העמדה המלא

מירוץ הסמכויות

By דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות No Comments

אריה אולמן ואריאל פינקלשטיין

סיוע וייעוץ: דניאל וידלנסקי ורועי ילינק

הפרק הראשון של נייר עמדה זה מציג רקע משפטי, תמונת מצב והשלכות של הסוגיה שזכתה לכינוי "מירוץ הסמכויות". המצב המשפטי הקיים בישראל בנוגע להליכי גירושין קובע כי בתי הדין הרבניים הנם ערכאת השיפוט היחידה שיש לה הסמכות לעסוק בענייני הגירושין ונתינת הגט. בנוגע לסוגיות הנלוות לגירושין (חלוקת רכוש, משמורת הילדים ומזונות) ניתן מעמד שווה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה, כך שהמבחן החשוב ביותר לקביעה היכן יידון סכסוך שהוגשו בעניינו תביעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה הוא המבחן הכרונולוגי: הערכאה אשר אליה הוגשה התביעה בראשונה, היא תהיה הערכאה שתָדון בעניין.

בפרק השני של נייר העמדה מוצגות הצעות שונות שהועלו על מנת לפתור סוגיה סבוכה זו, מתוך בחינה של היתרונות והחסרונות של כל אחת מההצעות.

הפרק העיקרי של נייר העמדה הוא הפרק השלישי, שבו מוצגת הצעה חדשה לפתרון מירוץ הסמכויות, המבוססת על העיון שנעשה בשני הפרקים הראשונים. עיקר ההצעה נעוץ בכך שבעת שלב הרישום לנישואין יקבעו בני הזוג ביחד את הערכאה המועדפת עליהם במקרה של הליך גירושין עתידי. בהתאם לכך, במצב של גירושין, הנושאים הנלווים להליך הגירושין יידונו בערכאה מוסכמת זו, אלא אם כן שני בני הזוג יעדיפו את הערכאה המקבילה. כך תימנע מציאות של "מירוץ" בין בני הזוג שעלול להביא לידי סכסוכים וסיבוכים מיותרים

בנוסף, ההצעה קובעת, על פי מסקנות ועדת שנהב, כי כל דיון בנושאי משפחה ייפתח אך ורק ב"בקשה ליישוב סכסוך", ובעקבות הבקשה יוזמנו הצדדים לפגישה שבעקבותיה יצטרכו להודיע האם הם מסכימים להמשך תהליך יישוב סכסוך, או שהם מעוניינים בהתדיינות משפטית.

כמו כן, שני סעיפים בהצעה מתייחסים לשינוי מסוים בהליכי הדיון בבתי הדין הרבניים:

ראשית, בהתאם למסקנות ועדת דיכובסקי ובהתאם לאמנת גביזון-מדן, מוצע כי כאשר תהיה הסכמה בין בני הזוג בשלב הגירושין לכך שבית הדין הרבני יערוך את הדיון על פי דין תורה – תהיה לבית הדין הרבני הסמכות לעשות זאת. על פי ההצעה, בני זוג שבשלב הרישום לנישואין הסכימו על בית הדין הרבני כערכאה שאליה הם מעוניינים לפנות במצב של גירושין, יעמדו בשלב הגירושין בפני בחירה נוספת המתייחסת לאופי הדיון: בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה, אך מחויב גם בדינים האזרחיים ובתקדימים המשפטיים שקבעו בתי המשפט האזרחיים (המצב הנהוג כיום); או לחלופין בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה בלבד (כבוררות).

להצעה זו חמישה יתרונות מרכזיים:

1. היתרון המרכזי: סוף למצב העגום של מירוץ הסמכויות. על פי ההצעה יוכלו להתנהל הליכי גירושין בצורה ראויה ולא מתוך איבה וחשאיות בין בני הזוג. התפיסה היא שבשלב הגירושין בני הזוג מתקשים להגיע להסכמות, כיוון שכל אחד מעדיף לבחור את הערכאה השיפוטית על פי כדאיות רגעית. כאשר ההכרעה תעבור לשלב הנישואין, בני הזוג יגיעו להסכמה על פי אורח חייהם האמתי. כמו כן, תיפסק ההתדיינות הארוכה בבתי המשפט על טיב המערכת הרשאית לדון בכל מקרה, וכך ייחסך כסף רב למערכת בתי המשפט והליך הגירושין יהיה זריז ונוח יותר.

2. תחרות וייעול: ההצעה תיצור מצב של תחרות בין שתי הערכאות, ובכך תביא לייעול של המערכות. אם בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני יגרום לסחבת או ידון באופן שאינו ענייני – הדבר יפגע במוניטין שלו ויגרום לזוגות הנישאים לבחור את הערכאה המקבילה.

3. ביטול הכפייה הדתית: לפי ההצעה, תבוטל התופעה הרווחת שאדם שאינו רואה עצמו כפוף לדין הדתי מוכרח להגיע לבית הדין הרבני בעל כורחו, רק מפני שהצד השני "סחב" אותו לשם כי חשב שהדבר ייטיב עִמו. למעשה, גם להפך, אדם הרואה עצמו כפוף לדין הדתי לא יחויב להתדיין בערכאה חילונית.

4. צמצום הכפייה על בתי הדין הרבניים: ההצעה תייתר באופן חלקי את הלכת בבלי (1992) שחייבה את בתי הדין הרבניים לדון לפי עיקרון השוויון ולפי הדינים האזרחיים גם כאשר הדבר מנוגד לדיני ההלכה. לציבור הדתי החפץ בכך תינתן האפשרות לדון על פי דין תורה, אך מבלי שהדבר ייכפה על איש.

5. עדיפות מבחינה הלכתית: אחת הסיבות להעצמת מירוץ הסמכויות היא תפיסת בתי הדין הרבניים את הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה כאיסור הלכתי של דיון ב"ערכאות" (בתי משפט חילוניים-אזרחיים). לפי חלק מהדעות בהלכה, הקדמת ההחלטה על ערכאת השיפוט של הגירושין לשלב הנישואין פותרת את הבעיה הזו, כיוון שלפי דעות אלו אין איסור הלכתי להתנות מלכתחילה כי הדיון יתבצע בבתי משפט אזרחיים.

הצעה זו פותרת את סוגיית מירוץ הסמכויות עבור זוגות העתידים להינשא, אך לא עבור זוגות שכבר נישאו, אך מכיוון שנתוני הלמ"ס מלמדים כי כ-50% מקרב הזוגות שמתגרשים עושים זאת בעשור הראשון למשך נישואיהם, הרי שתוך שנים ספורות ההצעה תהווה פיתרון עבור רוב הזוגות המתגרשים.

עם זאת, מוצעת גם הצעת פיתרון לשלב הביניים עבור זוגות שכבר נישאו. בשל החשיבות של הישימות הפוליטית, גם הצעה זו הינה הצעת פשרה שאינה מכופפת לגמרי את אחד מהצדדים. על פי ההצעה, בתי הדין הרבניים יקבלו את הסמכות לדון בסכסוכים ממוניים (ללא קשר להליכי גירושין) כפי שלבתי דין פרטיים יש סמכות לעשות זאת על פי חוק הבוררות. כך גם היה נהוג עד לשנת 2006, שבה קבע בג"צ כי כל עוד הסמכות של בתי הדין הרבניים הרשמיים לעשות זאת אינה מוסדרת בחוק, אסור להם לפסוק בסכסוכים ממוניים כבוררים. מאידך, לגבי מירוץ הסמכויות מוצע כי במקרה שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני תינתן לצד שכנגד האפשרות להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תוך שלושים יום בכלל הסוגיות הכרוכות בגירושין או לכל הפחות באחת מהסוגיות הללו שתיבחר לפי ראות עיניו.

לנייר  העמדה המלא

משבר הגיור בישראל

By גיור, דת ומדינה No Comments

משבר הגיור בישראל

כתוצאה מפתיחת שערי העלייה בשני העשורים האחרונים, חיים כיום במדינת ישראל כ-318,000 אזרחים המוגדרים כחסרי דת וכנוצרים המזוהים עם הרוב היהודי, ומספרם עתיד להגיע תוך 15 שנים אל כ-400,000 איש. תופעה זו יוצרת בעיות ואתגרים למדינת ישראל הן מבחינת מעמדם האישי של אלו והם מבחינה לאומית.

על אף שמדינת ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במערך הגיור הממלכתי בשל המלצות ועדת חלפון שעסקה בנושא בשנת 2008, ועל אף הריבוי הטבעי של קבוצת המועמדים לגיור, בפועל בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות המתגיירים, כאשר גם קודם לכן המספרים היו נמוכים מהציפיות.

סקרים מעלים שרוב העולים הפוטנציאליים לגיור כלל לא שוקלים את האופציה הזאת, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חוסר מוטיבציה בסיסית להתגייר, והשנייה, המדיניות וההתנהלות של בתי הדין לגיור. כמו כן, כשליש מהעולים שמתחילים את הליך הגיור לא משלימים אותו.

דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על שורה של בעיות בבתי הדין: ברמה האדמיניסטרטיבית, הדו"ח מצביע על כשלים רבים, כדוגמת: מחסור במוהלים ובמקוואות, עיכוב בהנפקת תעודות גיור, גביית תשלום ממתגיירים שלא כחוק, חוסר באיוש ממונה על מערך הגיור ואיחורים של דיינים לדיונים. בעיות משמעותיות יותר נרשמו ברמה האסטרטגית: מבקר המדינה טען שאגף הגיור פעל ללא תכנית עבודה שיטתית וללא פיקוח מסודר. בעיה משמעותית נוספת שהעלה הדו"ח היא, שרבים מתקציבי האגף מימנו תכנית העוסקות בזהות יהודית שפחות ממחצית המשתתפים בה עוברים לבסוף תהליך של גיור. כמו כן, המבקר הצביע על אי-מימוש החלטות ממשלה בדבר הקמת ועדת שרים לענייני גיור ובדבר גיבוש תכנית של למידה מרחוק עבור המתגיירים.

מעבר לבעיות הטכניות והאסטרטגיות בבתי הדין, חסם מרכזי בפני המתגיירים הוא הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות מלאה המקובלת על מרבית הדיינים. עם זאת, רבנים העוסקים בגיור, כדוגמת ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם והרב יוסף אביאור, הציגו גישות מקִלות יותר, הטוענות שאם יש סיכוי סביר שהמתגייר ישמור מצוות יש לקבל אותו (הרב אמסלם), ושאין לדרוש מן המתגיירים שמירה מדוקדקת של תרי"ג מצוות אלא ניתן להסתפק בשמירת שבת, כשרות, בתי ספר דתיים לילדים וציון של חגי ישראל (הרב אביאור). הרב יואל בן-נון אף טען שיש לבצע גיור המוני טקסי רחב על בסיס תהליך של לימוד יהדות בסיסי.

בכנסת הקודמת הועלו שתי הצעות חקיקה משמעותיות בנושא הגיור, שלא הבשילו לידי חוק. האחת, שכונתה "חוק הגיור", הוגשה על ידי ח"כ דוד רותם במטרה לאפשר עריכת גיורים גם על ידי רבני ערים ומועצות מקומיות, וזכתה להתנגדות הן של המפלגות החרדיות שחששו מכך שהיצע הרבנים המגיירים יגדל ויביא למדיניות גיור מקִלה, הן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, שטענו שהחוק נותן לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה מונופול מוחלט בענייני גיור.

הצעת חקיקה נוספת של ח"כ רותם יחד עם ח"כ רוברט איליטוב ביקשה לעגן את תוקפם של גיורי צה"ל בשל העובדה שדיינים בבתי דין הטילו בהם פקפוק. בעקבות האישור שנתן הרב עובדיה יוסף לגיורים הללו, הצעת החוק ירדה לבסוף מסדר היום, על אף שח"כ רותם המשיך לנסות ולקדם את הצעת החוק, ללא הצלחה, בטענה שבעתיד הרבנות הראשית עלולה לשנות את החלטתה.

סוגיות נוספות חשובות בתחום הגיור העומדות על סדר היום, שחלקן אף עומדות כעת בעתירות לבג"ץ, הן מעמדם של הגיורים בבתי דין הפרטיים, מעמדו של הגיור האורתודוקסי הנערך בחו"ל ותפקודה של ועדת החריגים לגיור הדנה בבקשות של נתינים זרים להתגייר בארץ.

אמנת גביזון-מדן מציגה מבט שונה על סוגיית הגיור. על פי האמנה, יש ליצור קטגוריה חדשה של "מצטרף לעם היהודי", כאשר גיור על פי ההלכה מהווה רק אחת מהאפשרויות להיכנס תחת הגדרתה של קטגוריה זו. גביזון ומדן טוענים שבכך הם עוקפים את המוקש ההלכתי ולא עוסקים בוויכוח הפנים-דתי בשאלת הגיור, ומנגד מאפשרים למדינה לראות את הגוי ההלכתי העומד לפניה כאדם השייך לקולקטיב היהודי. אם בוחנים את השינוי הזה כחלק ממכלול תפיסתה של אמנת גביזון-מדן המאפשרת קבורה אזרחית ונישואים אזרחיים (במגבלות מסוימות), ניתן לראות כאן שינוי משמעותי: מהלך זה פותר את הפלונטר שנוצר מהניסיון של המדינה להכתיב לעולם הרבני מה צריכה להיות תפיסתו הדתית, ומטיל על המדינה את האחריות למציאת פתרונות לסוגיות הנוגעות למעמד האישי של אזרחיה כגון קבורה ונישואים.

לנייר העמדה המלא

מינוי רבני ערים בישראל

By דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות No Comments

איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין

 

הליך בחירתו של רב עיר בישראל הנו הליך קשה וסבוך שמעורבים בו מאבקים פוליטיים רבים. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כך שכמעט כל מינוי רב עיר נתקל במאבקים משפטיים ומתעכב במשך שנים רבות. בשל כך, בכמה מפסקי הדין של בג"צ בשנים האחרונות הועלה הצורך לשנות את התקנות. בנייר עמדה זה אנו מבקשים להציע תיקונים לחלק מהבעיות שהתגלו בהליך הקיים.

חלקו הראשון של נייר העמדה עוסק בהליך המינוי.

תחילה מובא הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי של הליך המינוי המביא למסקנות הבאות:

· מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו הוא אמור לשרת.

· הבחירה יכולה להיעשות ישירות על ידי הציבור המקומי, על ידי ועדת מינוי הנבחרת בידי הציבור המקומי, או על ידי השלטון המקומי הנבחר בידי הציבור המקומי. הליך הבחירה צריך למזער שיקולי בחירה לא ענייניים. כמו כן, נכון לבחור בהליך שלא יעורר מחלוקות ציבוריות מיותרות.

· אסור לרב להתמנות על ידי השלטון כנגד רצון הציבור המקומי.

· מעורבותם של החכמים הנָה חיונית בשלב ההסמכה של המועמדים, אך אין להם סמכות יתרה לפעול כנגד רצון הציבור בשלב המינוי.

לאחר מכן נבחנת ההיסטוריה של מינוי רבני הערים בישראל החל מתקופת היישוב ועד היום, וממנה ניתן לראות כי במהלך השנים גברה מידת מעורבותו של השר לשירותי דת בהליך המינוי. החוק מנחה את השר לשירותי דת להתקין תקנות להליך בחירות לרב העיר, אך לא מעניק לו סמכות ישירה למינוי. למעשה, מעורבותם הגוברת של שרי הדתות בהליכי מינוי רבני ערים עומדת בניגוד להנחיות החוק.

לאחר מכן, מובאות הבעיות שעוררו התקנות לבחירת רבנים. על פי התקנות הנהוגות כיום, הגוף הבוחר את רב העיר מורכב מנציגי המועצה הדתית (25%), נציגי מועצת העיר (25%) ונציגי בתי הכנסת בעיר (50%). בין הבעיות המתקיימות בהליך ניתן למנות את הבעיות הבאות:

· לציבור שאינו דתי ולציבור הנשים ישנה נציגות מועטה ביותר בגוף הבוחר.

· שרי הדתות השונים מתערבים לעתים קרובות במינוי ועדת הבחירות ובמינוי נציגי בתי הכנסת בניגוד להנחיות החוק ומטים את הליך הבחירות לטובת המועמד המועדף עליהם.

· התקנות לא מגדירות באופן ברור מי יהיו נציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת העיר בגוף הבוחר והדבר מביא למחטפים ומאבקים סביב מינוי נציגים אלו.

· ישנו פגם בהשתתפות נציגי המועצה הדתית בגוף הבוחר, הן מכיוון שנציגים אלו הם למעשה גוף ממונה (בחלקו הגדול על ידי שר הדתות) ולא גוף נבחר, והן מכיוון שנציגים אלו יהיו כפופים להכרעותיו ההלכתיות של רב העיר שעתיד להיות ממונה עליהם.

· התקנות אינן מחייבות את השר לשירותי דת למנות רב לעיר שאין בה רב. חלק מהשרים השתמשו בכוח זה על מנת לעכב את הליכי הבחירות כאשר סברו שהמועמד המועדף עליהם לא ייבחר.

בחלקו השני של נייר העמדה נידונה שאלה הנגזרת מהליך המינוי: לכמה זמן המינוי תקף?

מבחינה היסטורית, ברוב קהילות ישראל היה מקובל למנות את רב הקהילה לזמן קצוב, בדרך כלל לתקופה של בין שלוש לחמש שנים. רוב הפסיקות ההלכתיות אינן מוצאות פסול בקציבת משך כהונת הרב. ישנן אף פסיקות המתירות הפסקת כהונת רב גם באמצע הכהונה במקרה שדעת הציבור אינה נוחה מתפקודו של הרב.

כאשר בוחנים את ההיסטוריה בישראל מאז תקופת היישוב רואים כי בתחילה קבעו התקנות כי הרב ייבחר לתקופה של חמש שנים. ב-1974 נקבע בתקנות כי תפקיד הרב אינו מוגבל לתקופה מסוימת, אלא עד הגיעו לגיל 75 (או 80 באישור מועצת הרבנות הראשית), וב-2007 הוקדם גיל הפרישה ל-70 (או 75 באישור מועצת הרבנות הראשית). בפועל, מועצת הרבנות הראשית מאריכה את כהונתם של כל הרבנים באופן אוטומטי. הבעיות בתקנות אלו:

· ישנם רבנים רבים שנבחרו בעבר, אך אינם משקפים את רצון הציבור כיום; פעמים בגלל שינויים באופי הקהילה, ופעמים בגלל חוסר שביעות רצון של הציבור מתפקודו של הרב. כך או כך, לקהילה אין אפשרות להחליף את הרב.

· רבנים רבים ממשיכים לכהן על אף שעברו את גיל הפרישה.

החלק השלישי של נייר העמדה מתמקד בהצעות אופרטיביות לשינוי התקנות. לגבי התקנות למינוי רבני ערים מוצע כי:

· שר הדתות לא יוכל לעכב את המועצה המקומית במינוי רב עיר ראשון.

· לגבי הרכב הגוף הבוחר מובאות מספר הצעות שבאות לתת מענה לעקרונות הבאים:

o הבחירות צריכות לשקף את רצון הציבור המקומי

o הבחירות צריכות לתת העדפה מסוימת לחלקו של הציבור העתיד לצרוך את השירותים שהרב יספק, על פני חלקו של הציבור שאינו צורך שירותים אלו.

o הליך הבחירה צריך להיות פשוט ומוגדר בצורה ברורה, כדי למנוע מאבקים ציבוריים ומשפטיים ביישומו.

· ההצעה המביאה לאיזון בין העקרונות הקודמים היא שהגוף הבוחר יורכב באופן הבא:

o 50% יהוו כל חברי המועצה המקומית המייצגת את דעת הציבור המקומי.

o 50% הנוספים יהיו בצורת גוף שייבחר על ידי כל חברי המועצה המקומית ויורכב מרבנים (בעלי הסמכה מהרבנות הראשית לישראל) ומטוענים וטוענות רבניות המתגוררים בעיר.

לגבי משך כהונת הרב מוצע כי:

· תקופת כהונתם של רבני הערים תוגבל לקדנציה של עשר שנים. בסופן תינתן לרב העיר המכהן האפשרות להתמודד בשנית על משרת רב העיר, וכן הלאה, עד שהרב יגיע לגיל הפרישה.

· יש לקבוע תקופת מעבר, שלאחריה תופעל תקנה זו גם על כהונת הרבנים המכהנים כיום.

את התקנות החדשות לאחר השינוי, יש לעגן בחקיקה ראשית ולא להסתפק בשינוי תקנות שר הדתות, כדי לתת להם תוקף ויציבות, ולמנוע שינויים תכופים בתקנות הנגזרים כתוצאה מהשינויים בהרכב הפוליטי של השלטון.

לנייר העמדה המלא

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות