הגירה

אריאל פינקלשטיין

תקציר

תופעת הזרים שאינם אזרחים החיים במדינת ישראל קיבלה הד ציבורי נרחב בעקבות תופעת ההסתננות בגבולה הדרומי של ישראל והדיון המתנהל בנוגע לאופן ההתייחסות הנדרש מהמדינה בנוגע לקבוצה זו. למרות זאת, נראה שהשיח הציבורי בתחום הנו חסר ומושפע לא פעם ממניפולציות ומנתונים חלקיים. מטרתו של מסמך זה איננה להציע מדיניות בנושא, אלא לרכז באופן תמציתי ומסודר את הנתונים המרכזיים ולהציג את העמדות השונות בנושא זה, ובכך להוות בסיס לדיון רציני וענייניי להתוויית מדיניות בנושא. לפיכך, נעשָה מאמץ להציג את בסיס הנתונים הרחב ביותר, ולהציג את קשת העמדות השונות בצורה הרחבה ביותר ואת הבסיס לטיעונים השונים, אך כל זאת מבלי לנסות להכריע ביניהם.

המסמך מתייחס לשלוש קבוצות מרכזיות של זרים שאינם אזרחים בישראל:

1. מסתננים: זרים שנכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים שלא כחוק ונתפסו בגבול או בתוך הארץ.

2. עובדים זרים: קבוצה זו מחולקת לשתי קבוצות: א. עובדים זרים הנמצאים בישראל תחת היתר תקף. ב. עובדים זרים שנכנסו לארץ תחת היתר, אך תוקף ההיתר שלהם פג.

3. תיירים ללא אשרה: אומדן של מספר הזרים מארצות בלתי מפותחות שנכנסו למדינה כתיירים ונותרו בישראל ללא אשרה. על פי ההשערה, רובם עובדים באופן לא חוקי.

המסמך מלמד שלפי הנתונים הרשמיים קבוצת המסתננים החיים כיום בישראל מונה כ-50,000 איש וקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף מונה כ-90,000 איש. לגבי קבוצת העובדים הזרים ישנה מחלוקת בין נתוני רשות האוכלוסין וההגירה ובין נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). על פי נתוני רשות האוכלוסין, קבוצה זו מונה כיום כ-88,000 איש, ואילו לפי נתוני הלמ"ס, קבוצה זו מונה כ-100,000 איש. מכאן, שבישראל חיים כ-230,000-240,000 זרים שאינם אזרחים המנויים על שלוש הקבוצות הללו.

המסתננים מאופיינים בכך שרובם ככולם מגיעים ממדינות אפריקה (בעיקר סודאן ואריתריאה), ורובם המוחלט הנם גברים: 85% מתוך קבוצה זו הנם גברים בוגרים, והיתר הם נשים או קטינים. לעומת זאת, קבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף וקבוצת העובדים הזרים מורכבות בעיקר מאזרחי מדינות אסייתיות ומדינות מזרח אירופה. כמו כן, שלא כקבוצת המסתננים, בקרב העובדים הזרים ישנה חלוקה שווה למדי מבחינה מגדרית, כך ש-52% מהם גברים ו-48% נשים.

המסמך לא מציג רק נתונים אלא גם את הטיעונים השונים העולים בנוגע לקבוצות אלו בשיח בישראל. המסמך מציג את הבסיס המשפטי, המוסרי, הפלילי והרפואי לדיונים השונים העולים בשיח הציבורי בנוגע למעמד המסתננים וקליטתם. בין היתר, המסמך בוחן את הטענות השונות בנוגע לשאלות הבאות: האם מדינת ישראל מחויבת על פי אמנת האו"ם להחשיב את המסתננים כפליטים? האם אחוזי הפשיעה של המסתננים גבוהים? האם הם מהווים בעיה ביטחונית? האם הם מהווים סכנה רפואית לשאר האוכלוסייה? לגבי סוגיית העובדים הזרים מוצגות במסמך הטענות השונות בנוגע לתרומתה הכלכלית למשק הישראלי, וכן נידונה השאלה האם העסקתה של קבוצה זו גורמת לאבטלת ישראלים. השיח הישראלי אינו מתייחס כלל לקבוצת התיירים ללא אשרה בתוקף, ולכן לא מוצגות במסמך זה דעות שונות בנוגע למעמדה של קבוצה זו.

לסקירת הנתונים המלאה (דצמבר 2014)

לסקירת הנתונים המלאה (פברואר 2014)

פרופ' אבי דיסקין

שאלת ההגירה קשורה בדילמה חברתית בסיסית אותה אנו מכנים בהקשר הנוכחי כדילמת "גבולות הסולידריות". סולידריות מדינתית אינה רק פתרון מעשי וראוי אלא גם רעיון ששמירתו עולה בקנה אחד עם זכויות וחירויות יסוד ליברליות דוגמת "זכות ההגדרה העצמית" ו"חופש ההתאגדות".

גבולות הסולידריות המקובלים והקובעים ביותר בעולם בן זמננו הם גבולות המדינות הריבוניות בכלל וגבולות מדינת הלאום בפרט. אופיין של מדינות כרוך כידוע בשאלות טריטוריאליות ובריבונות המדינה החלה על הטריטוריה שבשליטתה. ריבונות זו היא הקובעת בענייני הגירות מן המדינות ואליהן. ההסדר הבינלאומי ובוודאי שעקרונות המוסר הבסיסיים מחייבים מדינות לסייע לפליטים – בפרט כאלו שנסו על נפשם – אך מותירים, בעיקרו של דבר, את הסדרי ההגירה למדינה הריבונית. מדינות אינן חייבות להעניק אזרחות לפליטים או אפילו לקלוט אותם, אלא להימנע מהסגרתם למקומות שבהם צפויה להם סכנה. כל המדינות מפעילות מבחנים סלקטיביים להגירה. במדינות רבות מבחנים מרכזיים קשורים לזהות הלאומית של המדינה ושל המבקשים להגר אליה.

הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי בולטת הגותו הליברלית של וודרו ווילסון בעניין הזכות להגדרה העצמית. זכות זו באה לידי ביטוי במדיניות ההגירה של מדינות רבות. רעיון ההגדרה העצמית מומש עם הקמת חבר הלאומים שהכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולהקמת בית לאומי יהודי. אין ספק כי הכרה זו באה בשל מאמצי התנועה הציונית.

במוקד הרעיון הציוני עומד רעיון הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. הרעיון הציוני מעמיד במרכזו את עניין הגירת היהודים לארץ ישראל. גורמים אנטי ציוניים שוללים את הן את זכותם של יהודים להגר לארץ ישראל והן את זכות קיומה של מדינה יהודית. ציונים ואנטי ציונים כורכים את שאלת ההגירה ושאלת זכות קיומה של מדינת ישראל זו בזו.

לאחר הקמת המדינה בא הרעיון הציוני לידי ביטוי בחוק השבות ובחוק האזרחות. ערעור על החוקים הללו כמוהו כערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. חוקים מסוגו של חוק השבות קיימים במדינות דמוקרטיות-ליברליות רבות, והניסיון לערער עליהם דווקא בהקשר הישראלי אינו עולה בקנה אחד עם המקובל במישור הנורמטיבי והמעשי.

תוצאות מלחמת העצמאות, חוקי ההגירה של מדינת ישראל וכמיהתם של יהודים לעלות לארץ הגשימו את הרעיון הציוני בשני מובנים. ראשית, במדינת ישראל רוב ברור ויציב לאזרחי המדינה היהודים. שנית, שיעור היהודים המתגורר בישראל מתוך כלל יהדות העולם הולך וגדל.

בדיקה השוואתית מעלה כי העניין הלאומי משפיע על הגירה במדינות מסוימות. כך למשל ההגירה בין המדינות הערביות, בשל קרבת השפה ותחושת הלאומיות הפאן-ערבית. עם זאת, המשתנה הבולט ביותר הקשור להגירה הבינלאומית הוא המשתנה הכלכלי. תיאוריות מודרניות מדגישות בצד המשתנה הכלכלי את חשיבות ההשפלה והמרחקים החברתיים כגורמי הגירה.

המשולש של מדינת לאום, משטר דמוקרטי, ומדיניות הגירה ליווה את הציונות מראשית דרכה. יהודים נרדפו על יהדותם בכל הגלויות. הציונות שאפה לפתור את בעיות היהודים בכל אתר ואתר על ידי הקמת מדינת לאום אליה יהגרו יהודים מכל התפוצות. מאז החל המפעל הציוני, דגלה ההנהגה הציונית ודגל רוב ציוני בהקמת מדינה לאום דמוקרטית שתמשיך במפעל ההגירה. ההנחה הנחרצת בהנהגה הציונית הייתה שהמדינה שתקום תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר: מדינת לאום ומדינת כל אזרחיה. הניסיון לצור ניגוד בין שני המרכיבים הללו בין בהקשר שאלת ההגירה ובין בהקשרים אחרים אינו נכון ואינו מוסרי. הוא מתכחש להגות הציונית, מעוות את ההוויה הבינלאומית של העידן המודרני וסותר את ההוויה הפוליטית, המעשית והמשפטית של מדינת ישראל. הטענה של זכות אוניברסאלית להגירה וחובה אוניברסאלית לקליטת מהגרים מופרכת מוסרית, משפטית ומעשית הן בישראל והן בכל מדינה אחרת.

לנייר העמדה המלא

על מעמדם המשפטי של המסתננים האפריקנים לישראל

ניר עמרן

הציבוריות הישראלית עוסקת עיסוק אינטנסיבי בהגעתם לישראל של מהגרים ופליטים אפריקנים רבים בעשור האחרון, בשהייתם בה ובשאלת מחויבותה של המדינה כלפיהם. דומה כי השיח הציבורי בנושא הוא שיח חסר, ומתעצב לנגד עינינו לתצורה אופיינית של ויכוח דו-קוטבי ובו מתנגשות עמדות מנוגדות ושבלוניות למדי. בייחוד בולט הדבר בשאלת מעמדם המשפטי של המסתננים: כל צד בוויכוח "מסתמך" על שלל מושגים ורעיונות – הנסקרים בקצרה במסמך שלפנינו – והגם שמרביתם קשורים לשאלה מורכבת זו, הרי הם משמשים בערבוביה ולא תמיד בהקשר הנכון.

מטרתו של מסמך זה היא להציג – באופן תמציתי – את הטיעונים בנושא מעמדם של המסתננים על רקע הגדרות המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי ואת מורכבותה של סוגיה משפטית זו. המסמך אינו מנסה להכריע בין עמדות, אלא לחשוף את השורשים של מושגים מעולם המשפט הבינ"ל בהקשרם הנכון, ולהציף גם שאלות פרקטיות הנוגעות ליישומן של התחייבויות המדינה. המסמך גם מעלה סוגיות משפטיות הנובעות ממאפיינים גיאו-פוליטיים וביטחוניים של תופעת ההסתננות.

תשומת לב מיוחדת ניתנה לפרישת מקורות הטיעונים: מקורות משפטיים ראשוניים ומשניים, כתבי מלומדים ומאמרים פובליציסטיים ואף דיווחי חדשות מהעיתונות ומהרשת, במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי בתחום. מקורות אלה מובאים לעיון הקורא בסופו של המסמך.

ולסיום, יוצגו כיווני פעולה אפשריים המבוססים על הרציונל של הדין הבין-לאומי והישראלי, ומשקפים את רצונה של ישראל להשיג פתרון הן הומאני הן עולה בקנה אחד עם שמירה על אופייה היהודי וחוסנה החברתי של המדינה.

לנייר העמדה המלא