מאמרים ומחקרים אחרונים

Bedouin Encroachment In the Negev עברית

By אדמות ציבוריות No Comments

The Judge Goldberg Report from a Practical Point of View

By: Gilad Altman and Adi Arbel

Introduction:

During the fourteen years between 1990 and 2004, Gilad Altman served as the director of the "Sayeret HaYeruka" and played an active role in the issue discussed in the Committee Report.  From the experience he obtained, and from the knowledge amassed during his meetings with experts as part of the Lands Committee of the Institute for Zionist Strategies, the writers of this article seek to shed light on the central strong and weak points of the report in light of an analysis of the issue of Bedouin Settlement Land Arrangements in the Negev.  The writers additionally present practical suggestions for reaching a suitable, comprehensive, real and quick solution to the concern at hand.

In December 2007, Judge Goldberg was appointed to chair the Public Committee for the Proposal of Bedouin Settlement Arrangement Policy for the Negev.  A year later, in December 2008, the committee submitted its proposals to the Minister of Housing.

The committee's mandate, as determined by the government resolution was as follows: "The committee is to submit its proposal for the creation of a comprehensive, extensive and implementable plan that is to set the rules for an arrangement for the Bedouin settlement in the Negev that is to include levels of compensation, arrangements for the allotment of alternative lands, civil enforcement and a timetable for the implementation of arrangements, including proposals for legislation, as required".

The Bedouin issue is a complex issue comprised of a number of challenges.  Only serious confrontation and a proper response to these challenges will allow us to reach a comprehensive arrangement for the issue.  Ignoring any one of the many obstacles will eventually ruin the chances of reaching an arrangement.  Among the many challenges that must be overcome to resolve the Bedouin issue are: their claims of possession over the land, the lack of enforcement of building and planning laws, the lack of foundations, a low level of economic development, sparse settlement in a western state, polygamy and an accelerated birthrate. Read More

לימודי ההיסטוריה

By חינוך ומנהיגות, מדינת לאום No Comments

הוראת ההיסטוריה בישראל ובעולם

פרופ' יואב גלבר

 

החברה הישראלית נמצאת כבר שנים במצב של סחרור. מתנהלת בה התמודדות על זהותה, על מקור הסמכות ועל האתוס שלה. קו פרשת המים הוא מלחמת ששת הימים – הסרת האיום הקיומי שחקה את האתוס של הפרט למען הכלל לטובת אתוס של הגשמה עצמית.

תחת לחצי כוחות השוק והפוליטיקה, מוסדות ההשכלה – אוניברסיטאות, מכללות ובתי-ספר – תוהים על טיב שליחותם הלאומית (והאם בכלל יש להם כזו), על תפקידם החברתי ועל כיוונם האקדמי והחינוכי. המחלוקות על ההיסטוריה בציבור, באקדמיה ובבתי הספר משקפות בשנים האחרונות את אובדן הדרך הזה. ההיסטוריונים מתחבטים בסתירות שבין העומק ורוחב היריעה של עבודה מדעית העוסקת בעבר מחד גיסא לשאיפה להשפיע על ההווה בדרך של השתתפות בדיון הציבורי ובוויכוחים הפומביים המלווים אותו בתקשורת, מאידך גיסא. לעתים קרובות הכניעה לתכתיבי התקשורת ולאילוציה מנמיכה את אמות המידה של הדיון ההיסטורי ותוחמת אותו לגבולות המסגרת, השפה, הזמן וההיקף של תכניות אירוח טלוויזיוניות ושל טורי הבעת הדעות בעיתונות.

 באקדמיה, תחום ההיסטוריה התפצל למספר רב של תתי-תחומים, עד כדי חשש לאקלקטיות. למרות היקף תחומי הלימוד ומגוון נושאיהם, מעמדה של הדיסציפלינה ההיסטורית בישראל נמצא בירידה. מספר הסטודנטים פוחת, כאשר קלות הקבלה ללימודים היא זו המשפיעה לא פעם על שיקולי הבחירה בלימודי ההיסטוריה, והם נתקלים אצל חלק ממוריהם בגישות פוסט-מודרניות, פוסט-ציוניות ורלטיביסטיות, ללא סובלנות לגישות אחרות. מגמות אלו מעצבות את דמותם של המורים להיסטוריה בבתי הספר התיכוניים, כפחות-מוכשרים וכקונפורמיסטים.

בעידן של חובת חינוך כללית, כשלימודי ההיסטוריה הם לימודי חובה לפחות בחלק משנותיו של התלמיד בבית הספר, נחשפת אליהם האוכלוסייה כולה. בתי הספר בכלל, ושיעורי ההיסטוריה במיוחד, הם כלי מרכזי המשפיע על "הזיכרון הקולקטיבי" ומקנה אותו. אנשי אקדמיה פוסט-ציוניים, המבקשים להרוס את "הזיכרון הקולקטיבי" הישראלי, תקפו מאז תחילת שנות התשעים את מערכת החינוך הממלכתית, שלטענתם (שאחרים היום מטילים בה ספק) מנחילה אותו לתלמידיה, ועל מקום הקניית ערכים הנובעים מההיסטוריה הלאומית הדגישו את הפן הפוסט-מודרני, העוסק בסיפרים (נראטיבים) שונים ובשימושיהם הפוליטיים. אלא, שלא כמו האוניברסיטה, על בית הספר לחנך את תלמידיו, ואין עליו חובה לדאוג להכשרתם הדיסציפלינארית. החידוש הישראלי המפוקפק – הסתרת ההיסטוריה הלאומית באמצעות הבלעתה בהיסטוריה הכללית – הופך את הסדר הראוי של הדברים.

תכנית הלימודים צריכה להציג את מעט העניינים הבסיסיים שהמדינה רוצה להקנות (או ללמד), ולא את מה שהתלמידים (או הוריהם) רוצים לקנות (או ללמוד). תמיד יימצאו בלתי מרוצים בין המורים, ההורים והתלמידים. המורים יכופפו קצת את התכנית לפי נטיותיהם האישיות, ועד גבול מסוים, שטעון הגדרה, זה לגיטימי. לחלק מן ההורים תמיד יהיו השגות על התכנית ויש להם מסגרת מובנית שבה הם יכולים ואף צריכים להשפיע על חלקה. חלק מן התלמידים לא יסתפק במה שיציע בית הספר וצריך לכוונם למקורות מידע נוספים. חלקם האחר יתקשה לקלוט גם את ההיצע המוגבל הזה של ידע; אבל הרוב הגדול נופל בין שני הקצוות האלה ואליו צריכה ההוראה להיות מכוונת.

לקריאת המאמר המלא
שינוי גודל גופנים
ניגודיות