מאמרים ומחקרים אחרונים

מערך הכשרות בישראל

By דת ומדינה, כשרות No Comments

מערך הכשרות בישראל: תמונת מצב, בעיות, והצעת "ההפרטה הממלכתית"

אסף גרינוולד, נועם בניה ואסתר בראון-בן דוד

סיוע וייעוץ: אריאל פינקלשטיין

המחוקק הישראלי העניק לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות סמכות בלעדית בכל הנוגע להענקת תעודות כשרות וליבוא מזון כשר. מציאות משפטית זו הביאה עִמה, בדומה לרוב המונופולים, בעיות וקשיים בירוקראטיים ומקצועיים. בעיות אלו גרמו לפגיעה בבעלי עסקי מזון, השואפים להציג תעודת כשרות על מנת להרחיב את קהל לקוחותיהם, ולפגיעה בצרכני המזון הכשר לאור רמה ירודה, במקרים לא מעטים, של איכות ההשגחה והפיקוח מטעם הרבנות המקומית על אופן ייצור המזון, על אופן הכנתו ועל אופן הגשתו.

מאז הענקת הסמכות בתחום הכשרות לרבנות הראשית מכוח חוק הרבנות הראשית, ועדות רבות התכנסו, המלצות רבות נכתבו ומילים רבות נאמרו בנוגע למצב הקיים בתחום הכשרות בישראל; עיקרי הדברים כוונו לדיון בליקויים הקיימים במערך ובנוגע לדרכי הפתרון האופציונאליות. עם זאת, אף אחד מאלו לא הביא לשיפור משמעותי במצב, ולאחרונה אף נראה כי הציבור הישראלי, בוודאי בחלקו, אמר נואש, ובלית-ברירה החל בחיפוש פתרונות אלטרנטיביים, שבחלקם אף עומדים בניגוד לחוק. דוגמה לכך ניתן לראות ב"תעודת הכשרות החברתית" ההולכת וצוברת תאוצה בירושלים וסביבותיה.

נייר עמדה זה סוקר בתחילה את מצבו של מערך הכשרות ועומד על הבעיות המרכזיות שלו לעומת מערך הכשרות האמריקאי. לאור זאת, נייר העמדה סוקר הצעות שונות לרפורמה במערך הכשרות בישראל ומנתח את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהם. המטרה העיקרית של נייר עמדה זה הנה להציג דרך פתרון שונה, אשר ממספר בחינות מהווה את "שביל הזהב" בין הגישות השונות להסדרת יחסי דת ומדינה, שייתכן שתביא לשינוי המיוחל במערך הכשרות. דרך פתרון זו, אשר הועלתה לראשונה ככלי להתמודדות עם הבעיות במערך הנישואין, דוגלת ב"פתיחת אזורי הכשרות", –כלומר, שבירת המונופול של הרב המקומי על ידי מתן אפשרות לבעלי העסקים המבקשים לרכוש תעודת ושירותי השגחה לפנות לכל רב מקומי שבו יחפצו. במילים אחרות, ניתן לכנות פתרון זה כ"הפרטה ממלכתית", על אף הניגודיות שבין שני מושגים אלו – "הפרטה" ו"ממלכתיות".

במסגרת ההצעה, על מנת למנוע את החשש כי רב מקומי יוריד את הדרישות ההלכתיות והמנהלתיות מעסק המבקש ו/או המחזיק תעודת כשרות למינימום, אנו מציעים כי תוקם מנהלת כשרות ברבנות הראשית, אשר תפעיל גוף הלכתי עליון וגוף מנהלתי עליון לתחום הכשרות. תפקידיו של הגוף ההלכתי יהיו קביעת הגדרות הלכתיות מינימאליות להענקת תעודת כשרות ובחינת תלונות כנגד רבנים מקומיים. כמו כן, על מנת למנוע אפשרות שעסק שנשללה ממנו תעודת כשרות על ידי רבנות מקומית אחת יפנה לרבנות אחרת כדי לקבל תעודה מחדש, תוקם מערכת ממוחשבת אשר תסנכרן את כלל המידע הקיים לגבי כל עסק שמחזיק תעודת כשרות בהווה, שהחזיק תעודת כשרות בעבר, או שהגיש בעבר בקשה לתעודת כשרות, שנענתה בשלילה.

בנוסף, בכדי למנוע מצב שבו הרב המשגיח יהיה מרוחק מדי מהעסק המושגח, וכדי למנוע מצב שבו עסקים רבים ינהרו לרב מקומי אחד שמקל מאוד בדרישותיו ההלכתיות והמנהלתיות לקבלת תעודת כשרות, אנו מציעים את אחת משתי ההצעות הבאות:

המדינה תחולק לכ-15 אזורים. עסק יוכל לרכוש שירותי השגחה ותעודת כשרות רק מרבנים מקומיים המצויים באזורו.
רב מקומי אשר יהיה מוסמך להעניק שירותי כשרות לעסק שאיננו בתחום אחריותו יהיה אך ורק רב מקומי בעיר המונה לא פחות מ-100,000 איש. רבנים מקומיים של יישובים קטנים יותר, אשר יהיו מעוניינים להעניק שירותי כשרות לעסקים מחוץ לאזורם, יצטרכו להתאגד יחד כך שכמות התושבים הכוללת שתחת אחריותם לא תהיה פחותה מ-100,000 תושבים.
למהלך זה של פתיחת אזורי הרישום לכשרות מספר יתרונות:

עידוד תחרות וייעול: הניסיון בעולם מלמד שתחרות בתחום הכשרות איננה מביאה בהכרח ל"זילות הלכתית", אלא להפך: היא מובילה להתייעלות כלל-מערכתית, דבר שיפעל הן לטובת צרכני המזון הכשר והן לטובת העסקים המבקשים להחזיק תעודת כשרות.

שוויון: פתיחת האזורים תביא לשוויון בין העסקים, ולא יארע ששני עסקים שכנים מתנהלים באופן דומה אך רק אחד מהם זוכה לתעודת כשרות.

צמצום כוחם של בד"צים ורבנים מקומיים פוליטיים: פתיחת האזורים תמנע סיטואציה, אשר ישנו חשש, ואף יותר מכך, לקיומה במספר רבנויות מקומיות בישראל (כפי שמוצג בפרק הראשון), שבמסגרתה רב מקומי מתנה הענקת תעודת כשרות ממלכתית ברכישת/אי-רכישת שירותי כשרות מבד"צ, שכן יהיה בכוחו של העסק לפנות לרב מקומי אחר אשר לא מתנה זאת.

צמצום הכפייה על העסק המבקש שירותי כשרות: עסק יוכל לפנות למעניקי שירותי כשרות נוספים מלבד הרב המקומי שאליו הם כפופים והתלות המוחלטת ברב המקומי תיפסק.

ישימות פוליטית: כשברקע הולכים וגוברים הקולות להפרטת מערך הכשרות, כמו גם יתר שירותי הדת, פתיחת האזורים בכשרות תאפשר ביצוע שינוי משמעותי בתחום מבלי לבצע הפרטה. כך, עבור הקבוצות שערך שמירת סמכות המדינה בנושאי דת חשוב להן, הדבר לא ייתפס כפגיעה, ולמעשה אף להפך.

הגדלת מספר בתי העסק הכשרים: מהלך פתיחת האזורים צפוי להביא לייעול בתהליך קבלת תעודת כשרות ובהתנהלות הרבנות הראשית. אם אכן כך יארע, סביר כי תיווצר עלייה בביקוש לתעודות כשרות, דבר שיהיה בעיקר לרוחו של הציבור הדתי והציבור שומר המסורת, אשר יוכלו ליהנות ממספר רב יותר של עסקים כשרים.

"עשה לך רב": פתיחת האזורים תאפשר לעסק לרכוש שירותי השגחה מרב אשר בדרכו ההלכתית הוא מאמין ולפיה הוא מעוניין להתנהל.

הורדת מחירי הכשרות: ייתכן כי העלאת האמון בתעודת הכשרות הממלכתית תביא לירידה בדרישה לפיקוח והשגחה מצד בד"צים, מה שיאפשר לעסקים לחסוך עלויות וכך להוזיל את מחירי המזון. כמו כן, על מנת למכור מזון בפיקוח "מהודר" לא יהיה בהכרח צורך לרכוש שירותי כשרות כפולים מצד רבנות מקומית ומצד בד"צ גם יחד.

התמחות ופניה למומחה: פתיחת האזורים תאפשר לבעלי גופי ייצור-מזון מורכבים לפנות לרב המקומי המתמחה בתחום עיסוקם ולקבל ממנו שירותי השגחה.

לנייר  העמדה המלא

שבת ישראלית

By דת ומדינה, שבת No Comments

שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון-מדן

נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין

 

ימיו של הוויכוח על מעמד השבת בישראל כימי הציונות הם. כבר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, נתגלע הוויכוח על שמירת השבת בפרהסיה. במוקד הוויכוח עמדה אז שאלת דמותו של המרחב הציבורי ביישוב היהודי המתחדש, והשבת הייתה הסמל המובהק לכך. המאבק על השבת נמשך והתפתח גם לאחר קום המדינה, ובמרוצת השנים טרם נקבעה נוסחה מוסכמת על הכלל בנוגע לשבת במרחב הציבורי.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים להגיע להסכמה המקובלת על רוב הציבור, על מנת לנסח חוק שיעצב ויכונן את דמותה של השבת כיום מנוחה, לטובת ורווחת הציבור ולמען שמירה על צביונה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הניסיון המגובש ביותר בעניין זה נעשה על ידי פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן במסמך "אמנת גביזון-מדן" שפורסם בשנת 2003.

מטרתו של נייר עמדה זה היא לתת תמונת מצב על מעמדה של השבת בישראל של שנת 2014, ובעקבות כך לקדם הצעה לחוק שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה ברוח אמנת גביזון-מדן.

הפרק הראשון בנייר עמדה זה סוקר את ההיסטוריה של השבת בישראל תוך התמקדות בשחיקת מעמדה: מאז שנות השמונים נמשך הכרסום במעמד השבת במרחב העירוני. כך החלו להיפתח בשבת מרכזי קניות וקניונים בערים רבות במהלך שנות התשעים, על אף התנגדות ומחאה אקטיבית של חוגים דתיים. כמו כן, בניגוד לסטטוס-קוו, התנועה בשבת ברחובות שבהם ישנו רוב דתי נקבעה על-ידי בג"ץ בפרשת בר-אילן כהכרחית מכוח חופש התנועה של המיעוט החילוני.

פרק זה מציג גם את מעמדה החוקי והמשפטי של השבת מתוך התבוננות במגמה המחלישה ומצמצמת את תחום השבת בפסיקה המשפטית. החוקים השונים המסדירים את מעמד השבת מסווגים לחוק הכולל היבט חברתי מחד (חוק שעות עבודה ומנוחה) ולחוק הכולל היבט דתי מאידך (חוקי העזר העירוניים). ניתוח הפסיקות השונות בעניין השבת מלמד שבית המשפט נוטה לצדד יותר בהיבט החברתי של השבת ובמקביל פועל לצמצם ולדחוק את ההיבט הדתי הקיים בחקיקה. באופן כללי, לאורך השנים ניתן להצביע על מגמה המצמצמת את תחומה של השבת ומחזקת את זכויות הפרט על חשבונה.

לפיכך, פרק זה מבהיר היטב את הצורך בחוק ברור ואחיד שיסדיר את מעמדה של השבת במדינה.

הפרק השני עוסק בסוגיית העבודה בשבת ומראה שבין היתר, מתקיימת בשבת העסקת עובדים במרכזי קניות גדולים מחוץ לערים (במקומות כמו שפיים-געש) ואף בתעשייה ובמסחר. במצב זה כרוכות בעיות חברתיות רבות: כ-15% מהעובדים בישראל מועסקים בשבת ורובם הגדול יהודים. מרבית המועסקים בשבת אינם מקבלים יום מנוחה חלופי, ולפחות שני שלישים מהם היו מעדיפים שלא לעבוד בשבת. רובם של העובדים הנם בעלי משפחות המגיעים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות.

ההצעה לפתרון המצב המוצגת בפרק זה היא לקבוע בחוק כי אין לקיים בשבת פעילות תעשייה ומסחר, ובכלל זה פעילותם של מפעלי תעשייה, בנקים, חנויות, רשתות הפצה, קניונים וכיוצא באלה. מנגד, אנו רואים לנכון לאפשר בשכונות ויישובים שאין בהם רוב משמעותי של תושבים שומרי שבת, את קיומן של פעילות בילוי, תרבות ובידור – ובכך כלולים: מסעדות, בתי בילוי, תיאטראות, בתי קולנוע, מוזיאונים וכיוצא באלה – וזאת מתוך הקפדה על מסגרות של מיקום והגבלת רעש.

לחלוקה שבין מסחר ובילוי יש בעינינו מספר הצדקות: ראשית, מטבע הדברים רבים מהצעירים נוטים לעבוד בעבודות הקשורות למקומות בילוי, וזאת כעבודה זמנית, בניגוד לענפי התעשייה והמסחר שבהם רוב העובדים הנם בעלי משפחות וילדים, העובדים באותו מקום באופן קבוע ובמשך שנים רבות. שנית, בעוד תפקידו של הבילוי למלא את הזמן הקיים, ולכן תפקיד תחליפיו בימי החול מוגבל, שהרי עדיין נותרה השבת כחלל פנוי, הרי הקניות מצד עצמן לא נועדו בדרך כלל לצורך מילוי חלל הזמן הפנוי אלא לצורך ההצטיידות והרכישה, וניתן למצוא להן פתרונות של שעות פנאי משותפות למשפחה, שאינן בשבת. שלישית, פתיחת עסקים יוצרת מסגרת תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלה של מוסדות בילוי למיניהם. היחס בין הערכים הנוגדים במסחר שונה מאשר בתחום הבידור. כאן האינטרסים הכלכליים תופסים מקום חשוב ביותר. גורם התחרות והשפעת כוחות השוק יפעלו בדרך הרסנית על מי שיחפוץ לשמור שבת.

על כל פנים, ההבחנה בין בילוי למסחר אינה חייבת להיות עקרונית. לדעתנו, מדובר בפשרה ראויה אשר מאפשרת שמירת אורח חיים 'רגיל' בצורה מספקת, ושאיננה פוגעת בצורה אנושה בחופש העיסוק מחד ומשַווָה אופי מיוחד לשבת מאידך.

הפרק השלישי עוסק בסוגיית הפעלת התחבורה הציבורית בשבת ומתייחס להשלכות של הסדר הסטטוס-קוו על קבוצת "שבויי התחבורה הציבורית" – אלו שאין באפשרותם להתנייד ללא תחבורה ציבורית. קבוצה זו מורכבת בעיקר מאנשים השייכים לשכבות החלשות של החברה ומקשישים, צעירים וסטודנטים. השבתה כללית של התחבורה הציבורית בשבת פוגעת ביכולת התנועה של אוכלוסייה זו בשבתות ויוצרת למעשה אי-שוויון בנגישות למקומות בילוי ופנאי בין קבוצת בעלי הרישיון והרכבים לקבוצת חסרי הרישיון ו/או הרכבים.

לפיכך, מוצעת בפרק זה הפעלה של תחבורה ציבורית בשבת על ידי מוניות שירות עבור רשויות מקומית שירצו בכך, וזאת במתכונת שבת, ותוך שמירה מרבית על צביון השבת. הקביעה כי התחבורה הציבורית תופעל באמצעות מוניות שירות ולא באמצעות אוטובוסים נובעת משתי סיבות המבקשות להקטין את הפגיעה בצביון השבת:

ראשית, הפעלת מוניות שירות פוגעת פחות בצביון השבת במרחב הציבורי מאשר הפעלת אוטובוסים, שהרי מדובר בכלי רכב קטנים בעלי נוכחות ונראות נמוכה יותר. שנית, בשונה מענף האוטובוסים, על אף שענף מוניות השירות נמצא בפיקוח של משרד התחבורה הוא אינו מסובסד כלל על ידי המדינה. לעובדה כי המדינה לא משתתפת בסבסוד הנסיעות בשבתות יש משמעות רבה מבחינה סמלית והלכתית, והיא אף מאפשרת לראות את הקרבה בין ענף מוניות השירות לענף המוניות המיוחדות (ספיישל), שאינו נתפס כתחבורה ציבורית שפעילותה מוגבלת בשבתות.

כמו כן, מוצע שלא להזכיר במפורש כי הפעלת התחבורה הציבורית מותרת בשבת, אלא לנסח את הדברים באופן נגטיבי, כך שיתואר האופן שבו תוגבל התחבורה הציבורית בשבת בלבד – מתוך הנחה כי כל מה שלא הוגבל מותר הוא. כך גם מוצע לגבי פעולות תרבות, בילוי ובידור בשבת. ניסוח הצעת החוק באופן פוזיטיבי ("תחבורה ציבורית תופעל בשבת") מקשה על חלק מהגורמים הדתיים לתמוך בהצעה, שכן יש בכך תמיכה ישירה במעשה שההלכה היהודית אוסרת בפירוש, ולכן מוצע לנסח את החקיקה בנושא באופן נגטיבי בלבד. הבחנה זו נעשתה לראשונה על ידי הרב ישראל רוזן ממכון צומת, והיא באה לידי ביטוי בהצעת החוק של חבר הכנסת לשעבר זבולון אורלב (המפד"ל), שעליה חתמו מספר רבנים חשובים בציונות הדתית.

בפרק הרביעי והחותם מוצגים הקווים הכלליים של ההצעה שנייר עמדה זה מבקש להציע, לצד דברי הסבר המבוססים על שלושת פרקי נייר העמדה הראשונים.

לנייר העמדה המלא

מירוץ הסמכויות

By דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות No Comments

אריה אולמן ואריאל פינקלשטיין

סיוע וייעוץ: דניאל וידלנסקי ורועי ילינק

הפרק הראשון של נייר עמדה זה מציג רקע משפטי, תמונת מצב והשלכות של הסוגיה שזכתה לכינוי "מירוץ הסמכויות". המצב המשפטי הקיים בישראל בנוגע להליכי גירושין קובע כי בתי הדין הרבניים הנם ערכאת השיפוט היחידה שיש לה הסמכות לעסוק בענייני הגירושין ונתינת הגט. בנוגע לסוגיות הנלוות לגירושין (חלוקת רכוש, משמורת הילדים ומזונות) ניתן מעמד שווה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לענייני משפחה, כך שהמבחן החשוב ביותר לקביעה היכן יידון סכסוך שהוגשו בעניינו תביעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה הוא המבחן הכרונולוגי: הערכאה אשר אליה הוגשה התביעה בראשונה, היא תהיה הערכאה שתָדון בעניין.

בפרק השני של נייר העמדה מוצגות הצעות שונות שהועלו על מנת לפתור סוגיה סבוכה זו, מתוך בחינה של היתרונות והחסרונות של כל אחת מההצעות.

הפרק העיקרי של נייר העמדה הוא הפרק השלישי, שבו מוצגת הצעה חדשה לפתרון מירוץ הסמכויות, המבוססת על העיון שנעשה בשני הפרקים הראשונים. עיקר ההצעה נעוץ בכך שבעת שלב הרישום לנישואין יקבעו בני הזוג ביחד את הערכאה המועדפת עליהם במקרה של הליך גירושין עתידי. בהתאם לכך, במצב של גירושין, הנושאים הנלווים להליך הגירושין יידונו בערכאה מוסכמת זו, אלא אם כן שני בני הזוג יעדיפו את הערכאה המקבילה. כך תימנע מציאות של "מירוץ" בין בני הזוג שעלול להביא לידי סכסוכים וסיבוכים מיותרים

בנוסף, ההצעה קובעת, על פי מסקנות ועדת שנהב, כי כל דיון בנושאי משפחה ייפתח אך ורק ב"בקשה ליישוב סכסוך", ובעקבות הבקשה יוזמנו הצדדים לפגישה שבעקבותיה יצטרכו להודיע האם הם מסכימים להמשך תהליך יישוב סכסוך, או שהם מעוניינים בהתדיינות משפטית.

כמו כן, שני סעיפים בהצעה מתייחסים לשינוי מסוים בהליכי הדיון בבתי הדין הרבניים:

ראשית, בהתאם למסקנות ועדת דיכובסקי ובהתאם לאמנת גביזון-מדן, מוצע כי כאשר תהיה הסכמה בין בני הזוג בשלב הגירושין לכך שבית הדין הרבני יערוך את הדיון על פי דין תורה – תהיה לבית הדין הרבני הסמכות לעשות זאת. על פי ההצעה, בני זוג שבשלב הרישום לנישואין הסכימו על בית הדין הרבני כערכאה שאליה הם מעוניינים לפנות במצב של גירושין, יעמדו בשלב הגירושין בפני בחירה נוספת המתייחסת לאופי הדיון: בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה, אך מחויב גם בדינים האזרחיים ובתקדימים המשפטיים שקבעו בתי המשפט האזרחיים (המצב הנהוג כיום); או לחלופין בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה בלבד (כבוררות).

להצעה זו חמישה יתרונות מרכזיים:

1. היתרון המרכזי: סוף למצב העגום של מירוץ הסמכויות. על פי ההצעה יוכלו להתנהל הליכי גירושין בצורה ראויה ולא מתוך איבה וחשאיות בין בני הזוג. התפיסה היא שבשלב הגירושין בני הזוג מתקשים להגיע להסכמות, כיוון שכל אחד מעדיף לבחור את הערכאה השיפוטית על פי כדאיות רגעית. כאשר ההכרעה תעבור לשלב הנישואין, בני הזוג יגיעו להסכמה על פי אורח חייהם האמתי. כמו כן, תיפסק ההתדיינות הארוכה בבתי המשפט על טיב המערכת הרשאית לדון בכל מקרה, וכך ייחסך כסף רב למערכת בתי המשפט והליך הגירושין יהיה זריז ונוח יותר.

2. תחרות וייעול: ההצעה תיצור מצב של תחרות בין שתי הערכאות, ובכך תביא לייעול של המערכות. אם בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני יגרום לסחבת או ידון באופן שאינו ענייני – הדבר יפגע במוניטין שלו ויגרום לזוגות הנישאים לבחור את הערכאה המקבילה.

3. ביטול הכפייה הדתית: לפי ההצעה, תבוטל התופעה הרווחת שאדם שאינו רואה עצמו כפוף לדין הדתי מוכרח להגיע לבית הדין הרבני בעל כורחו, רק מפני שהצד השני "סחב" אותו לשם כי חשב שהדבר ייטיב עִמו. למעשה, גם להפך, אדם הרואה עצמו כפוף לדין הדתי לא יחויב להתדיין בערכאה חילונית.

4. צמצום הכפייה על בתי הדין הרבניים: ההצעה תייתר באופן חלקי את הלכת בבלי (1992) שחייבה את בתי הדין הרבניים לדון לפי עיקרון השוויון ולפי הדינים האזרחיים גם כאשר הדבר מנוגד לדיני ההלכה. לציבור הדתי החפץ בכך תינתן האפשרות לדון על פי דין תורה, אך מבלי שהדבר ייכפה על איש.

5. עדיפות מבחינה הלכתית: אחת הסיבות להעצמת מירוץ הסמכויות היא תפיסת בתי הדין הרבניים את הדיון בבתי המשפט לענייני משפחה כאיסור הלכתי של דיון ב"ערכאות" (בתי משפט חילוניים-אזרחיים). לפי חלק מהדעות בהלכה, הקדמת ההחלטה על ערכאת השיפוט של הגירושין לשלב הנישואין פותרת את הבעיה הזו, כיוון שלפי דעות אלו אין איסור הלכתי להתנות מלכתחילה כי הדיון יתבצע בבתי משפט אזרחיים.

הצעה זו פותרת את סוגיית מירוץ הסמכויות עבור זוגות העתידים להינשא, אך לא עבור זוגות שכבר נישאו, אך מכיוון שנתוני הלמ"ס מלמדים כי כ-50% מקרב הזוגות שמתגרשים עושים זאת בעשור הראשון למשך נישואיהם, הרי שתוך שנים ספורות ההצעה תהווה פיתרון עבור רוב הזוגות המתגרשים.

עם זאת, מוצעת גם הצעת פיתרון לשלב הביניים עבור זוגות שכבר נישאו. בשל החשיבות של הישימות הפוליטית, גם הצעה זו הינה הצעת פשרה שאינה מכופפת לגמרי את אחד מהצדדים. על פי ההצעה, בתי הדין הרבניים יקבלו את הסמכות לדון בסכסוכים ממוניים (ללא קשר להליכי גירושין) כפי שלבתי דין פרטיים יש סמכות לעשות זאת על פי חוק הבוררות. כך גם היה נהוג עד לשנת 2006, שבה קבע בג"צ כי כל עוד הסמכות של בתי הדין הרבניים הרשמיים לעשות זאת אינה מוסדרת בחוק, אסור להם לפסוק בסכסוכים ממוניים כבוררים. מאידך, לגבי מירוץ הסמכויות מוצע כי במקרה שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני תינתן לצד שכנגד האפשרות להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה תוך שלושים יום בכלל הסוגיות הכרוכות בגירושין או לכל הפחות באחת מהסוגיות הללו שתיבחר לפי ראות עיניו.

לנייר  העמדה המלא

משבר הגיור בישראל

By גיור, דת ומדינה No Comments

משבר הגיור בישראל

כתוצאה מפתיחת שערי העלייה בשני העשורים האחרונים, חיים כיום במדינת ישראל כ-318,000 אזרחים המוגדרים כחסרי דת וכנוצרים המזוהים עם הרוב היהודי, ומספרם עתיד להגיע תוך 15 שנים אל כ-400,000 איש. תופעה זו יוצרת בעיות ואתגרים למדינת ישראל הן מבחינת מעמדם האישי של אלו והם מבחינה לאומית.

על אף שמדינת ישראל השקיעה בשנים האחרונות משאבים רבים במערך הגיור הממלכתי בשל המלצות ועדת חלפון שעסקה בנושא בשנת 2008, ועל אף הריבוי הטבעי של קבוצת המועמדים לגיור, בפועל בשנים האחרונות ישנה ירידה בכמות המתגיירים, כאשר גם קודם לכן המספרים היו נמוכים מהציפיות.

סקרים מעלים שרוב העולים הפוטנציאליים לגיור כלל לא שוקלים את האופציה הזאת, וזאת בשל שתי סיבות מרכזיות: האחת, חוסר מוטיבציה בסיסית להתגייר, והשנייה, המדיניות וההתנהלות של בתי הדין לגיור. כמו כן, כשליש מהעולים שמתחילים את הליך הגיור לא משלימים אותו.

דו"ח מבקר המדינה האחרון הצביע על שורה של בעיות בבתי הדין: ברמה האדמיניסטרטיבית, הדו"ח מצביע על כשלים רבים, כדוגמת: מחסור במוהלים ובמקוואות, עיכוב בהנפקת תעודות גיור, גביית תשלום ממתגיירים שלא כחוק, חוסר באיוש ממונה על מערך הגיור ואיחורים של דיינים לדיונים. בעיות משמעותיות יותר נרשמו ברמה האסטרטגית: מבקר המדינה טען שאגף הגיור פעל ללא תכנית עבודה שיטתית וללא פיקוח מסודר. בעיה משמעותית נוספת שהעלה הדו"ח היא, שרבים מתקציבי האגף מימנו תכנית העוסקות בזהות יהודית שפחות ממחצית המשתתפים בה עוברים לבסוף תהליך של גיור. כמו כן, המבקר הצביע על אי-מימוש החלטות ממשלה בדבר הקמת ועדת שרים לענייני גיור ובדבר גיבוש תכנית של למידה מרחוק עבור המתגיירים.

מעבר לבעיות הטכניות והאסטרטגיות בבתי הדין, חסם מרכזי בפני המתגיירים הוא הדרישה ההלכתית לקבלת מצוות מלאה המקובלת על מרבית הדיינים. עם זאת, רבנים העוסקים בגיור, כדוגמת ח"כ לשעבר הרב חיים אמסלם והרב יוסף אביאור, הציגו גישות מקִלות יותר, הטוענות שאם יש סיכוי סביר שהמתגייר ישמור מצוות יש לקבל אותו (הרב אמסלם), ושאין לדרוש מן המתגיירים שמירה מדוקדקת של תרי"ג מצוות אלא ניתן להסתפק בשמירת שבת, כשרות, בתי ספר דתיים לילדים וציון של חגי ישראל (הרב אביאור). הרב יואל בן-נון אף טען שיש לבצע גיור המוני טקסי רחב על בסיס תהליך של לימוד יהדות בסיסי.

בכנסת הקודמת הועלו שתי הצעות חקיקה משמעותיות בנושא הגיור, שלא הבשילו לידי חוק. האחת, שכונתה "חוק הגיור", הוגשה על ידי ח"כ דוד רותם במטרה לאפשר עריכת גיורים גם על ידי רבני ערים ומועצות מקומיות, וזכתה להתנגדות הן של המפלגות החרדיות שחששו מכך שהיצע הרבנים המגיירים יגדל ויביא למדיניות גיור מקִלה, הן של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, שטענו שהחוק נותן לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה מונופול מוחלט בענייני גיור.

הצעת חקיקה נוספת של ח"כ רותם יחד עם ח"כ רוברט איליטוב ביקשה לעגן את תוקפם של גיורי צה"ל בשל העובדה שדיינים בבתי דין הטילו בהם פקפוק. בעקבות האישור שנתן הרב עובדיה יוסף לגיורים הללו, הצעת החוק ירדה לבסוף מסדר היום, על אף שח"כ רותם המשיך לנסות ולקדם את הצעת החוק, ללא הצלחה, בטענה שבעתיד הרבנות הראשית עלולה לשנות את החלטתה.

סוגיות נוספות חשובות בתחום הגיור העומדות על סדר היום, שחלקן אף עומדות כעת בעתירות לבג"ץ, הן מעמדם של הגיורים בבתי דין הפרטיים, מעמדו של הגיור האורתודוקסי הנערך בחו"ל ותפקודה של ועדת החריגים לגיור הדנה בבקשות של נתינים זרים להתגייר בארץ.

אמנת גביזון-מדן מציגה מבט שונה על סוגיית הגיור. על פי האמנה, יש ליצור קטגוריה חדשה של "מצטרף לעם היהודי", כאשר גיור על פי ההלכה מהווה רק אחת מהאפשרויות להיכנס תחת הגדרתה של קטגוריה זו. גביזון ומדן טוענים שבכך הם עוקפים את המוקש ההלכתי ולא עוסקים בוויכוח הפנים-דתי בשאלת הגיור, ומנגד מאפשרים למדינה לראות את הגוי ההלכתי העומד לפניה כאדם השייך לקולקטיב היהודי. אם בוחנים את השינוי הזה כחלק ממכלול תפיסתה של אמנת גביזון-מדן המאפשרת קבורה אזרחית ונישואים אזרחיים (במגבלות מסוימות), ניתן לראות כאן שינוי משמעותי: מהלך זה פותר את הפלונטר שנוצר מהניסיון של המדינה להכתיב לעולם הרבני מה צריכה להיות תפיסתו הדתית, ומטיל על המדינה את האחריות למציאת פתרונות לסוגיות הנוגעות למעמד האישי של אזרחיה כגון קבורה ונישואים.

לנייר העמדה המלא

מינוי רבני ערים בישראל

By דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות No Comments

איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין

 

הליך בחירתו של רב עיר בישראל הנו הליך קשה וסבוך שמעורבים בו מאבקים פוליטיים רבים. בשנים האחרונות אף החמיר המצב, כך שכמעט כל מינוי רב עיר נתקל במאבקים משפטיים ומתעכב במשך שנים רבות. בשל כך, בכמה מפסקי הדין של בג"צ בשנים האחרונות הועלה הצורך לשנות את התקנות. בנייר עמדה זה אנו מבקשים להציע תיקונים לחלק מהבעיות שהתגלו בהליך הקיים.

חלקו הראשון של נייר העמדה עוסק בהליך המינוי.

תחילה מובא הרקע ההלכתי, ההיסטורי והמשפטי של הליך המינוי המביא למסקנות הבאות:

· מינוי רב מקומי צריך להיות על פי רצון הציבור שאותו הוא אמור לשרת.

· הבחירה יכולה להיעשות ישירות על ידי הציבור המקומי, על ידי ועדת מינוי הנבחרת בידי הציבור המקומי, או על ידי השלטון המקומי הנבחר בידי הציבור המקומי. הליך הבחירה צריך למזער שיקולי בחירה לא ענייניים. כמו כן, נכון לבחור בהליך שלא יעורר מחלוקות ציבוריות מיותרות.

· אסור לרב להתמנות על ידי השלטון כנגד רצון הציבור המקומי.

· מעורבותם של החכמים הנָה חיונית בשלב ההסמכה של המועמדים, אך אין להם סמכות יתרה לפעול כנגד רצון הציבור בשלב המינוי.

לאחר מכן נבחנת ההיסטוריה של מינוי רבני הערים בישראל החל מתקופת היישוב ועד היום, וממנה ניתן לראות כי במהלך השנים גברה מידת מעורבותו של השר לשירותי דת בהליך המינוי. החוק מנחה את השר לשירותי דת להתקין תקנות להליך בחירות לרב העיר, אך לא מעניק לו סמכות ישירה למינוי. למעשה, מעורבותם הגוברת של שרי הדתות בהליכי מינוי רבני ערים עומדת בניגוד להנחיות החוק.

לאחר מכן, מובאות הבעיות שעוררו התקנות לבחירת רבנים. על פי התקנות הנהוגות כיום, הגוף הבוחר את רב העיר מורכב מנציגי המועצה הדתית (25%), נציגי מועצת העיר (25%) ונציגי בתי הכנסת בעיר (50%). בין הבעיות המתקיימות בהליך ניתן למנות את הבעיות הבאות:

· לציבור שאינו דתי ולציבור הנשים ישנה נציגות מועטה ביותר בגוף הבוחר.

· שרי הדתות השונים מתערבים לעתים קרובות במינוי ועדת הבחירות ובמינוי נציגי בתי הכנסת בניגוד להנחיות החוק ומטים את הליך הבחירות לטובת המועמד המועדף עליהם.

· התקנות לא מגדירות באופן ברור מי יהיו נציגי המועצה הדתית ונציגי מועצת העיר בגוף הבוחר והדבר מביא למחטפים ומאבקים סביב מינוי נציגים אלו.

· ישנו פגם בהשתתפות נציגי המועצה הדתית בגוף הבוחר, הן מכיוון שנציגים אלו הם למעשה גוף ממונה (בחלקו הגדול על ידי שר הדתות) ולא גוף נבחר, והן מכיוון שנציגים אלו יהיו כפופים להכרעותיו ההלכתיות של רב העיר שעתיד להיות ממונה עליהם.

· התקנות אינן מחייבות את השר לשירותי דת למנות רב לעיר שאין בה רב. חלק מהשרים השתמשו בכוח זה על מנת לעכב את הליכי הבחירות כאשר סברו שהמועמד המועדף עליהם לא ייבחר.

בחלקו השני של נייר העמדה נידונה שאלה הנגזרת מהליך המינוי: לכמה זמן המינוי תקף?

מבחינה היסטורית, ברוב קהילות ישראל היה מקובל למנות את רב הקהילה לזמן קצוב, בדרך כלל לתקופה של בין שלוש לחמש שנים. רוב הפסיקות ההלכתיות אינן מוצאות פסול בקציבת משך כהונת הרב. ישנן אף פסיקות המתירות הפסקת כהונת רב גם באמצע הכהונה במקרה שדעת הציבור אינה נוחה מתפקודו של הרב.

כאשר בוחנים את ההיסטוריה בישראל מאז תקופת היישוב רואים כי בתחילה קבעו התקנות כי הרב ייבחר לתקופה של חמש שנים. ב-1974 נקבע בתקנות כי תפקיד הרב אינו מוגבל לתקופה מסוימת, אלא עד הגיעו לגיל 75 (או 80 באישור מועצת הרבנות הראשית), וב-2007 הוקדם גיל הפרישה ל-70 (או 75 באישור מועצת הרבנות הראשית). בפועל, מועצת הרבנות הראשית מאריכה את כהונתם של כל הרבנים באופן אוטומטי. הבעיות בתקנות אלו:

· ישנם רבנים רבים שנבחרו בעבר, אך אינם משקפים את רצון הציבור כיום; פעמים בגלל שינויים באופי הקהילה, ופעמים בגלל חוסר שביעות רצון של הציבור מתפקודו של הרב. כך או כך, לקהילה אין אפשרות להחליף את הרב.

· רבנים רבים ממשיכים לכהן על אף שעברו את גיל הפרישה.

החלק השלישי של נייר העמדה מתמקד בהצעות אופרטיביות לשינוי התקנות. לגבי התקנות למינוי רבני ערים מוצע כי:

· שר הדתות לא יוכל לעכב את המועצה המקומית במינוי רב עיר ראשון.

· לגבי הרכב הגוף הבוחר מובאות מספר הצעות שבאות לתת מענה לעקרונות הבאים:

o הבחירות צריכות לשקף את רצון הציבור המקומי

o הבחירות צריכות לתת העדפה מסוימת לחלקו של הציבור העתיד לצרוך את השירותים שהרב יספק, על פני חלקו של הציבור שאינו צורך שירותים אלו.

o הליך הבחירה צריך להיות פשוט ומוגדר בצורה ברורה, כדי למנוע מאבקים ציבוריים ומשפטיים ביישומו.

· ההצעה המביאה לאיזון בין העקרונות הקודמים היא שהגוף הבוחר יורכב באופן הבא:

o 50% יהוו כל חברי המועצה המקומית המייצגת את דעת הציבור המקומי.

o 50% הנוספים יהיו בצורת גוף שייבחר על ידי כל חברי המועצה המקומית ויורכב מרבנים (בעלי הסמכה מהרבנות הראשית לישראל) ומטוענים וטוענות רבניות המתגוררים בעיר.

לגבי משך כהונת הרב מוצע כי:

· תקופת כהונתם של רבני הערים תוגבל לקדנציה של עשר שנים. בסופן תינתן לרב העיר המכהן האפשרות להתמודד בשנית על משרת רב העיר, וכן הלאה, עד שהרב יגיע לגיל הפרישה.

· יש לקבוע תקופת מעבר, שלאחריה תופעל תקנה זו גם על כהונת הרבנים המכהנים כיום.

את התקנות החדשות לאחר השינוי, יש לעגן בחקיקה ראשית ולא להסתפק בשינוי תקנות שר הדתות, כדי לתת להם תוקף ויציבות, ולמנוע שינויים תכופים בתקנות הנגזרים כתוצאה מהשינויים בהרכב הפוליטי של השלטון.

לנייר העמדה המלא

 

הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות בישראל

By דת ומדינה, הרבנות והמועצות הדתיות No Comments

אריאל פינקלשטין

תהליך קיבוץ הגלויות של העם היהודי במאה העשרים הביא לשינוי מהותי בתפקיד הרבנות. עד תקופה זו היה נהוג שבכל קהילה או עיר מכהן רב אחד בלבד המכונה "מרא דאתרא" (אדון המקום). מינוי שני רבנים – אשכנזי וספרדי – לעיר יפו ב-1911 ולאחר מכן לרבנות הראשית לישראל ב-1921 יצר את הכפילות העדתית הנהוגה עד היום ברבנות הראשית וברשויות מקומיות רבות.

נייר עמדה זה סוקר את ההתפתחות ההיסטורית של החוקים, התקנות ופסקי הדין של נוהל הכפילות העדתית ברבנות הראשית וברבנות המקומית ומצביע על שלוש סיבות מרכזיות לביטולו:

1. שימור הפילוג בין העדות: יסודו של נוהל הכפילות הוא בצורך של העדות השונות במינוי רב המזוהה עם העדה שלהם. אך למעשה כבר בעת ייסוד הרבנות הראשית הועלתה התקווה שהצורך בכפילות העדתית ייעלם במהרה. קשה למצוא אינדיקציה לשאלה האם הצורך עדיין קיים, אך מטענות של ועדות מקצועיות שדנו בנושא, חברי כנסת מכל קשת המפלגות ורבנים חשובים, נראה כי בשנת 2014 כבר אין לציבור צורך ממשי בכהונתם של שני רבנים מעדות שונות. העלייה באחוז הנישואים הבין-עדתיים יוצרת מצב שבו בעתיד הנראה לעין ייאלץ בג"צ להכריע בשאלה מי נחשב אשכנזי ומי נחשב ספרדי. כמו כן, הכפילות העדתית גורמת להדרתן של עדות כדוגמת העדה התימנית שאינן רואות את עצמן משויכות למסורת האשכנזית או הספרדית, וכבר בזמן קום המדינה טענו נציגי העדה התימנית שיש לבטל את הכפילות ולמנות רב אחד בלבד, ללא קשר למוצאו העדתי.

2. פגיעה בתפקוד: במסורת היהודית והדמוקרטית גם יחד מקובלת המימרה: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד", ולכן לכל תפקיד הנהגה הדורש קבלת החלטות ביצועיות ממונה אדם אחד בלבד. הניסיון מורה שבערים רבות – ולעתים אף ברבנות הראשית – כהונה של שני רבנים במקביל הביאה למחלוקות רבות ואף לאיבה בין הרבנים, ופגעה בשירותי הדת הניתנים לתושבים כדוגמת מערך הכשרות.

3. נטל כלכלי על המועצות הדתיות: תקציב המועצות הדתיות נקבע ללא קשר לכמות הרבנים המכהנים בעיר. מבקר המדינה הצביע כבר ב-2001 על כך שהמועצות הדתיות בערים קטנות ובמועצות מקומיות, מתקשות לעמוד בנטל הכלכלי של תשלום שכרם של שני רבנים. הנתונים מלמדים כי שכרם של הרבנים ביישובים שבהם מכהנים שני רבנים עומד כיום על יותר ממיליון שקלים בממוצע ליישוב. עבור יותר מ-60% מהיישובים הללו מדובר ביותר מ-30% מתקציב המועצה הדתית.

מבקר המדינה, מספר ועדות מקצועיות שדנו בנושא בשני העשורים האחרונים, רבנים ראשיים לישראל לשעבר וחברי כנסת רבים, קראו לצמצם באופן ניכר ואף לבטל את הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות. ב-2003 אף התקבלה החלטת ממשלה בנושא, אך הדבר לא יצא אל הפועל. ניתוח הסוגיה מלמד שלפחות בנוגע לרבנות המקומית, אינטרס פוליטי צר של מפלגות המבקשות למנות מספר גבוה כלל האפשר של רבנים מטעמן, הוא הגורם המרכזי להשארת המצב על כנו, על אף הקונצנזוס היחסי שיש בנושא זה בקרב הגורמים המקצועיים השונים.

לנייר העמדה המלא

נסיגות חד צדדיות

By אדמות ציבוריות No Comments

נסיגות חד-צדדיות בתור אסטרטגיה:

 תכנית ההתנתקות כמקרה בוחן

עדי ארבל וענבל ליבר

2005: תכנית ההתנתקות הייתה אחד המהלכים הדרמטיים שיזמה ממשלת ישראל אי-פעם: פינוי חד-צדדי של כמעט 9,000 תושבים ישראלים מבתיהם בגוש קטיף וצפון השומרון והסגת כוחות הביטחון אל מחוץ לרצועת עזה.

2015: עשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון ונדמה שהמציאות הפוליטית מול הפלסטינים כמעט ולא השתנתה – רמת האמון בין הצדדים בשפל מתמיד, המציאות הבטחונית מעורערת והסדר מדיני לא נראה באופק.נסיגות חד צדדיות

מטרת נייר העמדה היא לנתח את המשמעויות האסטרטגיות של נסיגות חד-צדדיות במבחן התוצאה תוך שימוש בתכנית ההתנתקות כמקרה בוחן: מה היו המטרות לביצוע תכנית ההתנתקות? האם התכנית השיגה את מטרותיה? האם נסיגות חד-צדדיות הן כלי שיכול לשמש את טובת מדינת ישראל אל מול האתגרים המדיניים הניצבים מולה?

בשלב הראשון, מופו 12 מניעים מוצהרים לביצוע תכנית נסיגה חד-צדדית: שבירת הקיפאון המדיני, ניטרול יוזמות מדיניות חלופיות, הפרדה מן הפלסטינים, שמירה על גושי התיישבות, הצורך להגן על התושבים, הקושי בעימות בעצימות נמוכה, התמודדות עם גילויי סרבנות, דרישה בין-לאומית להתקדמות מדינית, העברת הלחץ הבין-לאומי אל הצד הפלסטיני, הפסקת השלטון על עם אחר, פתרון הבעיה הדמוגרפית ומענה לקריאה הציבורית לצאת מעזה.

בחלקו השני של נייר העמדה נבחנה מידת הצלחת תכנית ההתנתקות בהשגת מטרותיה המוצהרות. התוצאות מעידות על כישלון כמעט מוחלט בהשגת כל אחת מהמטרות: הקיפאון המדיני נמשך, היוזמות המדיניות החלופיות שקודמו לפני התכנית קודמו גם לאחריה, ההיפרדות מן הפלסטינים נעשתה באופן חלקי בלבד, מעמדם המדיני של גושי ההתיישבות הורע, תושבי ישראל נחשפו לאיומים רבים יותר מרצועת עזה, מעימות בעצימות נמוכה עברנו לסבבי לחימה אינטנסיביים, גילויי סרבנות לא פסקו ואף התרחבו לקבוצות נוספות בחברה הישראלית, הדרישה הבין-לאומית להתקדמות מדינית רק מתעצמת, הלחץ הבין-לאומי לא עבר אל הצד הפלסטיני, רצועת עזה עודנה פצצת זמן דמוגרפית המוטלת לפתחה של מדינת ישראל, הקריאה הציבורית לצאת מעזה ויישום תכנית ההתנתקות בעקבותיה פורשה כחולשה של החברה הישראלית.

עשר שנים לאחר יישום תכנית ההתנתקות קיימת הסכמה רחבה בציבוריות הישראלית על כישלונה של התוכנית. יש מי שתולים זאת באופן יישומה, אך לפי נייר עמדה זה הכישלון נובע מסיבות גיאו-פוליטיות שורשיות ולכן נסיגות חד צדדיות לא צפויות להשיג את המטרות המצופות מהן.

לקריאת נייר העמדה המלא

העדפת משרתים

By זכויות, חובות וחוק No Comments

העדפת משרתים

ד"ר יועז הנדל וניקולא טובול

זה מספר שנים מתנהלים בישראל דיונים סביב הצעות שונות להחלטות ממשלה ולחקיקה שיביאו לשיפור בתגמול לאזרחים ששירתו בצבא או התנדבו לשירות לאומי-אזרחי. הצעות אלו מבקשות לקבוע כי תוענק עדיפות לתורם למדינה בהנחות במסים, קבלה למעונות סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ובהקצאת קרקעות למגורים. באופן עקרוני יותר, מבקשות ההצעות לקבוע כי מתן העדפה לאדם בזכות היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה אסורה.

מחד גיסא, סבורים התומכים בהצעות אלו כי המצב הנוכחי מפלה את המשרתים, המקדישים שנים מחייהם למדינה. במידת התגמול הנוכחית ניכרת התעלמות מהמחיר שמשלמים התורמים למדינה, קל וחומר כשמדובר בנטל חובה, שיוצר אי שוויון מובנה בין אזרחי המדינה לרעת המשרתים. מנגד, העדפת המשרתים עוררה התנגדויות שונות שעיקרן: התמיכה צריכה להינתן בתקופת השירות או עם סיומה; אין להפלות את מי שהחוק לא מחייב את גיוסם; מדובר בפגיעה במיעוט הערבי ובמגזר החרדי.

במחקר משווה זה מוכח כי מתן תגמול למשרתים אחרי תום שירותם הוא מציאות שכיחה בעולם המערבי. ברוב המדינות הדמוקרטיות שנבדקו יש מערכת תגמול כלשהי למי שמגנים על המדינה במסגרת צבאית. מבחינת אופן התגמול ניתן למצוא הבדלים הן בהגדרת ציבור הנהנים (חיילים, יוצאי צבא, המשפחות) והן מבחינת מהות ההטבות (העסקה, לימודים והטבות שונות).

בארצות הברית היה נהוג שירות חובה עד 1973 והונהגו הטבות מאז 1944: משכנתאות מועדפות, דמי אבטלה, סבסוד שכר לימוד והלוואות לפתיחת עסקים, ולהן זכו כ-10 מיליון יוצאי צבא. בתקופת המלחמה הקרה כשליש מהאוכלוסייה נהנה מההטבות. נמצא כי התמריצים סייעו לרבים מהמיעוט האפרו-אמריקני לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי. בדומה לכך, הנשיא אובמה חתם בנובמבר 2009 על תקנה לקידום העסקת יוצאי צבא במגזר הציבורי. שנתיים לאחר כניסת התקנה לתוקף 28 אחוזים מהעובדים החדשים במגזר הציבורי היו יוצאי צבא (למרות היותם פחות מ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת).

בקנדה, בה הגיוס אינו חובה אך מבקש לשקף את כלל חלקי החברה, ניתנים תמריצים להעדפת יוצאי צבא במגזר הפרטי. כמו כן מוענקות מלגות לימודים והטבות בביטוח. בשוויץ יש חובת שירות צבאי, ומוטל קנס של שלושה אחוזים במס הכנסה על אלו שאינם משרתים. בצרפת הונהג שירות חובה עד 2001 ולוחמים זוכים בפנסיה מיוחדת ולהעדפה בהקצאת מקום בבתי אבות. באנגליה מקדמת מפלגת הלייבור (העבודה) יוזמות למתן משכנתאות נוחות ליוצאי צבא ואף הקניית קדימות לראיונות עבודה אצל מעסיקים פרטיים. בהודו נשמרים ליוצאי צבא מקומות עבודה במשרדים ממשלתיים, בחברות לאומיות ובבנקים ציבוריים. בדרום-אפריקה מוענקות ליוצאי צבא זכויות בקבלת טיפול רפואי, בסיוע ברכישת השכלה גבוהה ובהכשרה מקצועית וכן הנחות בתחבורה ציבורית. ובאוסטרליה ניתנים להם זכאות אוטומטית למשכנתא.

לפיכך, נראה כי ההצעות לקדם את העדפת התורמים למדינה באמצעות חקיקה ויוזמות ממשלתיות מעמידות את ישראל בקו אחד עם הסטנדרט הדמוקרטי של שאר מדינות העולם.

לנייר העמדה המלא

המזרח התיכון החדש לגמרי

By מדינת לאום No Comments

המזרח התיכון החדש לגמרי

יעקב פייטלסון

העימותים הבין-עדתיים ובין-דתיים הפנימיים במזרח התיכון המתרחשים עכשיו מול עינינו, קשורים לסיבות אובייקטיביות. את זה הבין בזמנו ולקח בחשבון נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, כאשר בשנת 1920 הציע לפצל את האימפריה העות'מאנית בהתאם להתפלגות האמתית של האוכלוסייה המקומית. שבעים שנה אחרי זה הציעו זאת גם, כל אחד בזמן שלו, פרופסור ברנרד לואיס וקולונל ראלף פיטרס מהמטה הכללי של צבא ארה"ב.

בהתחשב בדוגמה המוצלחת של הסכם השלום בין טורקיה לבין יוון, שהוכיח את עצמו במשך כמעט 100 השנים האחרונות, אפשר להניח ברמת סבירות גבוהה שאם הצעותיו של הנשיא וילסון היו מתקבלות בזמנו, ניתן היה למנוע את רוב סכסוכי הדמים הנוכחיים.

אם ניקח בחשבון את יחסי הכוחות, החיצוניים והמקומיים כאחד, הפועלים בימינו בזירה המדינית והצבאית על הבמה של המזרח התיכון, ניתן להניח בוודאות רבה כי התהליכים של התפוררותן של מדינות הקיימות בו המוזכרות במאמר זה והיווצרותו של מאזן כוחות חדש ייקח עוד זמן רב. במידה מסוימת ניתן לומר, כי המזרח התיכון חוזר, רק בקצב מואץ יותר, על התהליך ההיסטורי שהתרחש באירופה לאחר מלחמות נפוליאון.

אירועים במזרח התיכון עשויים להיות כסנונית הראשונה של התהליכים הדומים שעלולים לחזור על עצמם בכל אותם המקומות שבהם הגבולות של המדינות החדשות נוצרו לא באופן טבעי, אלא בגחמתם של כוחות חיצוניים כאלה או אחרים.

בריאיון שנערך לאחרונה אמר מייקל היידן, גנרל בדימוס מחיל האוויר האמריקאי, כי הוא מסכים באופן מוחלט עם תחזיתו של ליאון פאנטה, שר ההגנה לשעבר בממשלתו של נשיא אובמה, שהמאבק נגד המדינה האסלאמית (ISIS) יהיה דומה למלחמת 30 השנה שהתרחשה באירופה בשנים 1618–1648. לדבריו של גנרל היידן, עד שמאזן הכוחות החדש במזרח התיכון יתייצב, ייקח זמן של דור שלם ויותר.

הסכם סייקס-פיקו שקבע את הגבולות הלאומיים באזור לאחר מלחמת העולם הראשונה – מת ונקבר. זה סופו של עידן שלם. "עכשיו מישהו אחר מגדיר את הגבולות באזורנו, ומישהו זה לא מכיר באף אחד מן המוסדות פוליטיים"- אמר הרמטכ"ל היוצא של צבא הגנה לישראל, רא"ל בני גנץ, בריאיון עם מדור החדשות של YnetNews.com.

לאור זאת, כל הדיבורים על כך שיישוב הסכסוך הערבי-ישראלי תוך ויתורים טריטוריאליים של המדינה היהודית הוא המפתח לפתרון הבעיות במזרח התיכון, מנותקים לחלוטין מהמציאות. הוויתורים מסוג זה מעמידים בסכנה לא רק את יכולות ההגנה של מדינת ישראל, אלא גם את עצם קיומה העתידי.

תוך צפייה בזהירות ובערנות אחר השינויים ביחסי הכוחות השונים הפועלים בזירת מזרח התיכון, ישראל צריכה לתמוך באלה מהם שיוכלו לתרום ליצירת התנאים שיבטיחו את ביטחונה ושגשוגה לדורות הבאים.

 מזרח תיכון חדש לגמרי

לסקירה המלאה

הזנה בכפייה

By זכויות, חובות וחוק No Comments

הזנה בכפייה לאסירים בטחוניים שובתי רעב – הרע במיעוטו

יעל בקלור-קאהן ועדי ארבל

הצעת החוק המאפשרת הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב אושרה לאחרונה בכנסת. הדיון בנושא עורר פולמוס ציבורי בעד ונגד הצעת החוק. מטרת חוות דעת זו היא להציג את הסוגיה באופן מסודר, לנתח את הדילמות שהיא מעלה ולהציע עמדה מושכלת אודות הצעת החוק.

שובת רעבסוגיית ההזנה בכפייה של שובתי רעב אינה סוגיה חדשה והיא שרויה במחלוקת בישראל ובעולם. עד לחוק החדש, ההתייחסות החוקית של מדינת ישראל לסוגיה נעשתה במסגרת חוק זכויות החולה אשר קבע תנאים והנחיות המתירים מתן טיפול רפואי לאדם בניגוד לרצונו.

הנושא גם לא הוסדר עד היום במסגרת המשפט הבינלאומי. הסתדרות הרופאים הבינלאומית קבעה בהצהרת טוקיו כי רופא אינו רשאי להעמיד את כישוריו המקצועיים לטובת הליכי חקירה ובהצהרת מלטה נקבע כי הזנה בכפייה של אסירים אינה אתית. מאידך, בשנת 2005 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן להזין בכפייה אסיר הנמצא בסכנת חיים.

במסגרת חוות הדעת מובאת הצדקה מוסרית ומשפטית לחוק הישראלי החדש המאפשר הזנה בכפייה של אסירים בטחוניים במקרה שנשקפת להם סכנת חיים. ההצדקה לחוק זה, נשענת על מספר הנחות יסוד:

א. שביתת רעב באשר היא מהווה אמצעי מחאה ולא ניסיון התאבדות.

ב. על מדינת ישראל מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולביטחונם של אסירים.

ג. שביתת רעב של אסירים הינה אמצעי מחאה אשר נועד לקרוא תיגר על ריבונות המדינה. לעתים, מטרה השביתה היא להביא לשחרור האסיר או לשינוי תנאי הכליאה. על כן יש לראות בשביתת רעב של אסיר ככלי שנועד למנוע מהמדינה לאכוף את חוקיה.

ד. שביתת רעב של אסיר המעוניין למות הינה התאבדות לכל דבר, פוגעת בקדושת החיים ומהווה בריחה מעשיית צדק. על כן ניתן למנוע אותה בדומה לצעדים נוספים הנעשים לטובת מניעת התאבדויות בבתי כלא.

בהתאם להנחות אלה, ניתן להראות כי שביתת רעב של אסירים בטחוניים היא אמצעי מחאה פוליטי בזירת הסכסוך היהודי-ערבי. עצם שביתת הרעב מהווה כלי תעמולתי המבקש לעשות שימוש בחופש הביטוי שמעניקה המדינה שכנגדה הם פועלים. יתרה מזאת, מקרה מוות הנגרם כתוצאה משביתת רעב של אסיר בטחוני עלול להיות בעל השלכות ביטחוניות רבות ולהביא למעשי אלימות אשר יגרמו לקורבנות רבים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.

למרות האמור לעיל, נקבעו בחוק הנחיות ברורות אשר יאפשרו שימוש בכלי ההזנה בכפייה באופן מידתי: הזנה בכפייה תבוצע רק בשלב מתקדם מאד של שביתת הרעב, רק כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיי האסיר ורק בהסכמת הרופא המטפל. בנוסף על כך נקבע כי מתן האישור המשפטי להזנה בכפייה נעשה באישור נשיא בית המשפט המחוזי או סגנו.

על כן ניתן לומר שהחוק החדש פועל לאור ערך קדושת החיים, מאפשר למדינת ישראל לשמור על ריבונותה ולהגן על אזרחיה, ומתוך שמירה על ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לקריאת חוות הדעת המלאה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות