במסגרת מחויבותו לזכויות אדם, בוחן המכון לאסטרטגיה ציונית את המכשולים הנצפים במציאות היום-יומית של קבוצות מיעוט בישראל, בעיקר פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי וערביי ישראל. הדוחות שלנו מספקים ניתוח מקיף של התפתחות סוגיות בתחום החברה, הכלכלה ואכיפת החוק – בעבר ובהווה – מנקודת מבט לאומית-ליברלית. אנחנו מצביעים על חסמי מדיניות, מנתחים גורמי יסוד ומציעים המלצות מעשיות להשגת חברה צודקת ודמוקרטית יותר.
ב-20 ביולי 2016 הכנסת אישרה סופית את "חוק ההדחה", על פיו חבר כנסת מכהן יודח מתפקידו אם ועדת הכנסת קבעה, ברוב של שלושה רבעים מחבריה, כי הסית לגזענות או תמך במאבק מזוין נגד מדינת ישראל.[1] חוק זה עורר את מחאתם של חברי אופוזיציה רבים ושל ארגונים מסוימים דוגמת עדאלה (המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל) המציגים עצמם כדואגים לזכויות המיעוטים בישראל. לטענתם, החוק מהווה פגיעה אנושה בערכי הדמוקרטיה וכל מטרתו היא להדיח חברי כנסת ערבים.
על מנת לנסות להכריע בסוגיה, בחרנו ללמוד על הנעשה במדינות בעלות אופי ומשטר דומה למדינת ישראל – מדינות לאום דמוקרטיות. לצורך כך, המחקר המובא להלן בחן את הטלת מגבלות על מפלגות וחברי פרלמנט בקרב 12 מדינות דמוקרטיות החברות ב-OECD בדומה למדינת ישראל. המחקר סקר את קיומם החוקי ומימושם בפועל הן של אמצעים מניעתיים המגבילים את הקמתן או רישומן של מפלגות בהתמודדות לבחירות, והן אמצעים רטרואקטיביים הכוללים פירוק או פסילת מפלגה לאחר שכבר הוקמה וכן השעיה או הדחה של חבר פרלמנט מכהן.
פרסום זה מהווה מחקר משלים לשני מחקרים רלוונטיים לנושא בהוצאת מרכז המחקר והמידע של הכנסת (להלן: הממ"מ) שנערכו בשנים 2006 ו-2016 ומתבסס בין היתר גם על נתוניהם.
מן הממצאים של מחקר זה עולה תמונה ברורה:
אף לא מדינה אחת אפשרה לאזרחיה את מלוא הזכות לבחור ולהיבחר ללא הגבלות בפועל.
- 6 מבין 12 המדינות הנבדקות מטילות הגבלות על רישום מפלגות.
- 9 מבין 12 המדינות מאפשרות השעיה או הוצאה של מפלגה מחוץ לחוק.
- 5 מתוך 12 המדינות אף מאפשרות את השעייתו או הדחתו של חבר פרלמנט, שלא כחלק מהליך פלילי.
מצירוף ממצאי מחקר זה עם הממצאים של שני מחקרי הממ"מ מ-2006 ו-2016 עולה כי:
- 15 מתוך 28 המדינות שנבדקו מטילות מגבלות על פעילותן של מפלגות פוליטיות.
- 15 מתוך 28 המדינות שנבדקו מאפשרות השעיה או הוצאה של מפלגה מחוץ לחוק.
- 8 מתוך 24 המדינות שנבדקו נוקטות בהדחה או השעיה של חבר פרלמנט בגין התנהגויות שונות, שלא כחלק מהליך פלילי.
מסיכום כולל של שלושת המחקרים ניתן ללמוד על קיומן של הגבלות מהותיות על פעילות פוליטית (של מפלגות בעיקר) ברמות חומרה שונות תוך שימוש בהליכים משפטיים וחוקתיים מגוונים. במבט משווה על ההסדרים הקיימים במדינות שונות, "חוק ההדחה" הוא גרסה ייחודית בהשוואה למקבילותיו בעולם. עם זאת, בהתחשב בהתעלמות בפועל של בית המשפט העליון מהחקיקה הקיימת, ובהינתן הנסיבות המגבילות והמחמירות על הפעלתו, הוא משמש כמנגנון הגנה לגיטימי, ויש שיטענו אף נדרש, ליצירת איזון ראוי בין חופש הביטוי ליציבות המשטר הדמוקרטי.
[1] יהונתן ליס, הכנסת אישרה סופית את חוק ההדחה, הארץ, 20 ביולי 2016.
http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.3012485
העדפת משרתים
ד"ר יועז הנדל וניקולא טובול
זה מספר שנים מתנהלים בישראל דיונים סביב הצעות שונות להחלטות ממשלה ולחקיקה שיביאו לשיפור בתגמול לאזרחים ששירתו בצבא או התנדבו לשירות לאומי-אזרחי. הצעות אלו מבקשות לקבוע כי תוענק עדיפות לתורם למדינה בהנחות במסים, קבלה למעונות סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה ובהקצאת קרקעות למגורים. באופן עקרוני יותר, מבקשות ההצעות לקבוע כי מתן העדפה לאדם בזכות היותו תורם למדינה, לרבות העדפה בקבלה לעבודה, בתנאי שכר, במתן שירות ובהזמנת שירות, לא תיחשב כהפליה אסורה.
מחד גיסא, סבורים התומכים בהצעות אלו כי המצב הנוכחי מפלה את המשרתים, המקדישים שנים מחייהם למדינה. במידת התגמול הנוכחית ניכרת התעלמות מהמחיר שמשלמים התורמים למדינה, קל וחומר כשמדובר בנטל חובה, שיוצר אי שוויון מובנה בין אזרחי המדינה לרעת המשרתים. מנגד, העדפת המשרתים עוררה התנגדויות שונות שעיקרן: התמיכה צריכה להינתן בתקופת השירות או עם סיומה; אין להפלות את מי שהחוק לא מחייב את גיוסם; מדובר בפגיעה במיעוט הערבי ובמגזר החרדי.
במחקר משווה זה מוכח כי מתן תגמול למשרתים אחרי תום שירותם הוא מציאות שכיחה בעולם המערבי. ברוב המדינות הדמוקרטיות שנבדקו יש מערכת תגמול כלשהי למי שמגנים על המדינה במסגרת צבאית. מבחינת אופן התגמול ניתן למצוא הבדלים הן בהגדרת ציבור הנהנים (חיילים, יוצאי צבא, המשפחות) והן מבחינת מהות ההטבות (העסקה, לימודים והטבות שונות).
בארצות הברית היה נהוג שירות חובה עד 1973 והונהגו הטבות מאז 1944: משכנתאות מועדפות, דמי אבטלה, סבסוד שכר לימוד והלוואות לפתיחת עסקים, ולהן זכו כ-10 מיליון יוצאי צבא. בתקופת המלחמה הקרה כשליש מהאוכלוסייה נהנה מההטבות. נמצא כי התמריצים סייעו לרבים מהמיעוט האפרו-אמריקני לשפר את מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי. בדומה לכך, הנשיא אובמה חתם בנובמבר 2009 על תקנה לקידום העסקת יוצאי צבא במגזר הציבורי. שנתיים לאחר כניסת התקנה לתוקף 28 אחוזים מהעובדים החדשים במגזר הציבורי היו יוצאי צבא (למרות היותם פחות מ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת).
בקנדה, בה הגיוס אינו חובה אך מבקש לשקף את כלל חלקי החברה, ניתנים תמריצים להעדפת יוצאי צבא במגזר הפרטי. כמו כן מוענקות מלגות לימודים והטבות בביטוח. בשוויץ יש חובת שירות צבאי, ומוטל קנס של שלושה אחוזים במס הכנסה על אלו שאינם משרתים. בצרפת הונהג שירות חובה עד 2001 ולוחמים זוכים בפנסיה מיוחדת ולהעדפה בהקצאת מקום בבתי אבות. באנגליה מקדמת מפלגת הלייבור (העבודה) יוזמות למתן משכנתאות נוחות ליוצאי צבא ואף הקניית קדימות לראיונות עבודה אצל מעסיקים פרטיים. בהודו נשמרים ליוצאי צבא מקומות עבודה במשרדים ממשלתיים, בחברות לאומיות ובבנקים ציבוריים. בדרום-אפריקה מוענקות ליוצאי צבא זכויות בקבלת טיפול רפואי, בסיוע ברכישת השכלה גבוהה ובהכשרה מקצועית וכן הנחות בתחבורה ציבורית. ובאוסטרליה ניתנים להם זכאות אוטומטית למשכנתא.
לפיכך, נראה כי ההצעות לקדם את העדפת התורמים למדינה באמצעות חקיקה ויוזמות ממשלתיות מעמידות את ישראל בקו אחד עם הסטנדרט הדמוקרטי של שאר מדינות העולם.
הזנה בכפייה לאסירים בטחוניים שובתי רעב – הרע במיעוטו
יעל בקלור-קאהן ועדי ארבל
הצעת החוק המאפשרת הזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב אושרה לאחרונה בכנסת. הדיון בנושא עורר פולמוס ציבורי בעד ונגד הצעת החוק. מטרת חוות דעת זו היא להציג את הסוגיה באופן מסודר, לנתח את הדילמות שהיא מעלה ולהציע עמדה מושכלת אודות הצעת החוק.
סוגיית ההזנה בכפייה של שובתי רעב אינה סוגיה חדשה והיא שרויה במחלוקת בישראל ובעולם. עד לחוק החדש, ההתייחסות החוקית של מדינת ישראל לסוגיה נעשתה במסגרת חוק זכויות החולה אשר קבע תנאים והנחיות המתירים מתן טיפול רפואי לאדם בניגוד לרצונו.
הנושא גם לא הוסדר עד היום במסגרת המשפט הבינלאומי. הסתדרות הרופאים הבינלאומית קבעה בהצהרת טוקיו כי רופא אינו רשאי להעמיד את כישוריו המקצועיים לטובת הליכי חקירה ובהצהרת מלטה נקבע כי הזנה בכפייה של אסירים אינה אתית. מאידך, בשנת 2005 קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם שניתן להזין בכפייה אסיר הנמצא בסכנת חיים.
במסגרת חוות הדעת מובאת הצדקה מוסרית ומשפטית לחוק הישראלי החדש המאפשר הזנה בכפייה של אסירים בטחוניים במקרה שנשקפת להם סכנת חיים. ההצדקה לחוק זה, נשענת על מספר הנחות יסוד:
א. שביתת רעב באשר היא מהווה אמצעי מחאה ולא ניסיון התאבדות.
ב. על מדינת ישראל מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולביטחונם של אסירים.
ג. שביתת רעב של אסירים הינה אמצעי מחאה אשר נועד לקרוא תיגר על ריבונות המדינה. לעתים, מטרה השביתה היא להביא לשחרור האסיר או לשינוי תנאי הכליאה. על כן יש לראות בשביתת רעב של אסיר ככלי שנועד למנוע מהמדינה לאכוף את חוקיה.
ד. שביתת רעב של אסיר המעוניין למות הינה התאבדות לכל דבר, פוגעת בקדושת החיים ומהווה בריחה מעשיית צדק. על כן ניתן למנוע אותה בדומה לצעדים נוספים הנעשים לטובת מניעת התאבדויות בבתי כלא.
בהתאם להנחות אלה, ניתן להראות כי שביתת רעב של אסירים בטחוניים היא אמצעי מחאה פוליטי בזירת הסכסוך היהודי-ערבי. עצם שביתת הרעב מהווה כלי תעמולתי המבקש לעשות שימוש בחופש הביטוי שמעניקה המדינה שכנגדה הם פועלים. יתרה מזאת, מקרה מוות הנגרם כתוצאה משביתת רעב של אסיר בטחוני עלול להיות בעל השלכות ביטחוניות רבות ולהביא למעשי אלימות אשר יגרמו לקורבנות רבים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.
למרות האמור לעיל, נקבעו בחוק הנחיות ברורות אשר יאפשרו שימוש בכלי ההזנה בכפייה באופן מידתי: הזנה בכפייה תבוצע רק בשלב מתקדם מאד של שביתת הרעב, רק כאשר נשקפת סכנה ברורה ומיידית לחיי האסיר ורק בהסכמת הרופא המטפל. בנוסף על כך נקבע כי מתן האישור המשפטי להזנה בכפייה נעשה באישור נשיא בית המשפט המחוזי או סגנו.
על כן ניתן לומר שהחוק החדש פועל לאור ערך קדושת החיים, מאפשר למדינת ישראל לשמור על ריבונותה ולהגן על אזרחיה, ומתוך שמירה על ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית.