נייר זה סקר את מדיניותה רבת השנים של ישראל בתחום העסקת עובדים פלסטינים מאיו"ש בשטחה. הוא מציג את התמורות שחלו במדיניות זו מתחילת השליטה הישראלית באיו"ש ועד ימינו אנו.
המוטיבציה לכתיבת המחקר מקורה בעדויות שהולכות ונאספות בשנים האחרונות על הפרת התנאים הסוציאליים של העובדים הפלסטינים ועל כשלים בדרך חלוקת ההיתרים למעסיקים הישראלים אשר פוגעים ביעילותו של ענף הבנייה הישראלי.
במחקר זה התייחסנו לליקויים הללו כפי שהם מוצגים בדוח מבקר המדינה משנת 2014. ביקורת הדוח הצביעה על העדר מדיניות סדורה ואחידה להקצאת היתרים למעסיקים, היעדר פיקוח על מתן זכיות סוציאליות לעובדים פלסטינים ועל קיומו של הסדר כובל הגורם לכך שעובד פלסטיני מוכרח לעבוד אצל מעסיק ישראלי מסוים ללא יכולת לעבור למעסיק אחר. בעיה חמורה במיוחד הנובעת מהסדר זה היא התלות של העובדים הפלסטינים במתווכים לצורך הבטחת תעסוקתם, הגובים מהם עמלות גבוהות במיוחד עבור שירות זה.
לנוכח הליקויים שהוזכרו, בחנו את מידת יעילותה של הרפורמה של משרד האוצר בנושא שאושרה באוקטובר 2018. נמצא כי הרפורמה פותרת את מרבית הבעיות שנגרמו מהמדיניות שהייתה נהוגה עד כה, בעיקר ביטול ההסדר הכובל והגברת האכיפה לצורך הבטחת מתן תנאים סוציאליים לעובדים לפי לשון החוק הישראלי.
לבסוף, המחקר ממליץ על צעדים משלימים לרפורמה, ביניהם, הדרכה שוטפת לעובדים הפלסטינים בנוגע לזכיותיהם הסוציאליות והטלת עיצומים כספיים על קבלנים אשר נתגלה כי הם עושים שימוש בשירותיהם של מתווכים. המחקר אף מבליט את החשיבות של הקמת מערך התשלומים והסליקה מול הרשות הפלסטינית עליו הורתה הרפורמה, בכדי למנוע תשלום במזומן לפועלים, דבר אשר מגדיל את הסיכון לפגיעה בזכויותיהם הסוציאליות של העובדים.