האמנם הערבית שפה רשמית בישראל?

על ידי מאי 15, 2016 חוקה, מדינת לאום

תקציר

הנחה מקובלת בציבור גורסת כי בישראל קיימות שתי שפות רשמיות: עברית וערבית. הנחה זו אינה נשארת כטענה אקדמית גרידא, אלא מהווה בסיס לתביעות להעצמת משקלה של השפה הערבית בציבוריות הישראלית. על כן, רבים הסבורים כי מעמדה המשפטי של הערבית הוא מעמד של שפה רשמית, מבקשים לשמר את המצב הקיים.

מטרתו של מסמך זה היא לשקף בפני מקבלי ההחלטות את המצב המשפטי הקיים באשר למעמד השפה הערבית בישראל. זאת, בכדי לאפשר להם לקבל החלטה שקולה ביחס למעמדה העתידי. לאחר שתובהר מהי המשמעות המשפטית של הכרה בשפה כשפה רשמית, נראה כי למעשה אין לערבית מעמד של שפה רשמית.

אמנם, מדינה רשאית ולעיתים אף חייבת לאפשר נגישות לשונית לדוברי שפות שונות, לשירותים אותם מספק השלטון. אך שפה רשמית, בשונה מנגישות לשונית לשירותים ציבוריים הניתנים על פי מידת הצורך, מעניקה מעמד כולל וקבוע לשפה הנבחרת. שפה רשמית היא השפה בה פועלת המדינה על כל המשמעויות המעשיות והסמליות הכרוכות בכך.

על פי סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (עליו מבוססת הטענה המקובלת לפיה הערבית היא שפה רשמית), שפה רשמית איננה מוגבלת להסדרת נגישותם של אזרחים למידע אלא קובעת את השפה בה פועל השלטון בכללו. ניתן להשתמש בשפה רשמית בבתי המשפט ובמשרדי הממשלה הן מצדם של האזרחים והן מצדם של הפקידים והשופטים. כל פרסום רשמי של המדינה צריך להיעשות בכל השפות הרשמיות. בחירת המחוקק בשפה רשמית מבטאת אפוא בחירה תרבותית בדבר שפת פעולת השלטון ושפת הפרהסיה הציבורית בתחום שליטתו, על כל המשמעויות הסימבוליות והמעשיות הנגזרות מכך.

עם הקמת מדינת ישראל חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת סדרי השלטון והמשפט וקבעה כי כל דין מנדטורי ימשיך לעמוד בתקפו ובתנאי שאיננו עומד בניגוד לדבר חקיקה או פסיקה מאוחרים יותר. לאור ההגדרה הטוטלית של המונח "שפה רשמית", הרי שדי להוכיח כי המחוקק שולל מן הערבית את מעמדה זה בכמה מקרי מפתח, בכדי לקבוע כי המחוקק איננו רואה עוד בערבית שפה רשמית.

את העדפת השפה העברית כשפה רשמית בלעדית ניתן למצוא בחקיקה ישראלית מאוחרת דוגמת: חוק סדר הדין הפלילי, חוק השיפוט הצבאי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק לשכת עורכי הדין, חוק האזרחות, חוק התכנון והבנייה, חוק הבחירות לכנסת, ותיקון פקודת הרופאים. לעומת החקיקה הנותנת בכורה לשפה העברית קיימת גם חקיקה ישראלית המעניקה יחס שוויוני לערבית (ולעתים גם לרוסית וליידיש) כמו לעברית: תקנות חובת המכרזים, חוק שידורי טלוויזיה מהכנסת, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חוק המוסד העליון לשפה הערבית ותקנות הקולנוע. חקיקה זו מכוונת בדרך כלל לשם הגברת נגישות מידע לדוברי השפה הערבית ופחות לאמירה סימבולית תרבותית.

לאור הגדרתה הגורפת של "שפה רשמית", ניתן לומר כי לערבית מעמד חוקי בישראל בתחומים ספציפיים שונים אך המעמד של שפה רשמית אותו העניק לערבית אותו סימן 82 עבר ובטל מן העולם. בהתאם לכך, מי שנסמך על דבר המלך בלבד, מתעלם מהפסיקה והחקיקה הישראלית מאז קום המדינה.

גם בשאלת הפרקטיקה במדינת ישראל המצב דומה לזה שמצאנו בשאלת החקיקה: מעמדה של השפה הערבית מורכב, ויותר נכון לומר בלתי-שיטתי וסתירתי. לעיתים ניתן לראות מתן מעמד לשפה הערבית ולעיתים ניתן לראות שלא ניתן מעמד. מכיוון שהשפה רשמית מחייבת דו-לשוניות גורפת של השלטון המרכזי הרי שניתן לקבוע כי גם על פי הפרקטיקה במדינת ישראל השפה הרשמית היחידה בישראל היא השפה העברית.

שאלת מעמדה של השפה הערבית אל מול השפה העברית נדונה לא פעם בפני בית המשפט העליון. בפסיקותיו של בית המשפט חלו תמורות מרחיקות לכת בין הפסיקות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל לבין פסיקותיו החל משנות התשעים. בית המשפט בפסיקותיו המוקדמות סרב להעניק לשפה הערבית מעמד משמעותי אף כאשר דברי חקיקה מפורשים הצריכו שימוש בשפה הערבית. בשנות התשעים החל בית המשפט בחקיקה שיפוטית המצמצמת את בלעדיות מעמדה של השפה העברית ביחס לשפות אחרות. לדוגמא: בעניין קסטנבאום פסל בית המשפט הוראה האוסרת שימוש באותיות לועזיות לצד כיתוב עברי במצבה פרטית אך קבע כי עצם הטלת חובה על הפרט לעשות שימוש גם בשפה העברית היא חוקית; בעניין ראם נקבע כי עצם הטלת החובה על הפרט לעשות שימוש בשפה העברית איננה חוקית אך אין לדרוש מהשלטון כי יעשה שימוש בשפה הערבית למשל בשילוט רחובות; בעניין עדאלה נקבע כי מוטלת חובה חוקית על שלטון מקומי בערים בהם מיעוט ערבי שמעל 6% לשלט את כל הרחובות בתחומו גם בערבית אך נקבע כי לא ניתן לאסור על השלטון לציין כיתוב עברי לצד הכיתוב בערבית.

הדברים אמורים ביחס למעמד הפונקציונאלי של השפה הערבית מול השפה העברית. אך לעניין ההכרה בערבית כשפה רשמית בעלת מעמד אפקטיבי אין כמעט כל שינוי לאורך השנים בפסיקות בתי המשפט. אפילו בית המשפט של הנשיא ברק אשר שדרג משמעותית את מעמד השפה הערבית בציבוריות הישראלית נמנע מלבסס פסק דין על טענת רשמיותה של השפה הערבית. אחת הדוגמאות המאלפות לכך הוא סירובו של בית המשפט העליון לתת פסק דין בעתירת ארגון עדאלה משנת 2002 בה דרש הארגון לאפשר ניהול הליכים משפטיים בערבית (חריג לאמור ניתן למצוא בפסק דין של השופטת דורנר, אך בעניין זה היא ניצבה בדעת מיעוט).

סיכומו של דבר, חקיקה מאוחרת ביטלה למעשה את סימן 82 וכך גם המדיניות והפסיקה בישראל מעניקות מעמד של שפה רשמית אך ורק לשפה העברית. על כן, חקיקה שתעניק לערבית מעמד רשמי לא תשמר מצב קיים אלא תיצור מהפכה דרמטית עם משמעויות פרקטיות מרחיקות לכת.

לעניין הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי

מדינות הקובעות כמה שפות רשמיות הן מדינות דו לאומיות או רב לאומיות ומדינת ישראל אינה כזו. הצעת החוק, אשר כוללת מתן זכות חוקתית לנגישות לשונית בערבית ו"מעמד מיוחד" היא הרבה יותר ממה שנותנות מדינות מערביות לקבוצות מיעוטים למשל בארה"ב, צרפת, גרמניה, איטליה ודמוקרטיות מערביות אחרות.

לקריאת המאמר המלא

Leave a Reply

שינוי גודל גופנים
ניגודיות